מילת חיבור - עלון ספטמבר 2019

קול קורא לנדוד, לנדוד…

נגזר עלי לנדוד.

כך נגרל על ראשי כשהתגלגלתי לכאן, ילדה לבנת עיניים ובליבה

מפעמים פיוטי חיים.

כיסופי נצח למלאכי הדרכים הלא חרושות.

לאחרונה, הכתה בי ההבנה כי

עד יומי האחרון אעמוד

פשוקת ידיים

האחת – תמשכני אל הבית.

חלקת אדמה קטנה.

כמה עצי פרי.

נשמה שתצעד איתי אל סופנו

שני ספלי תה

צחוק הנכדים

תמונות באלבומים

בוקר ואז ערב

ושקט. ומנוחה. ודי. מספיק לי. אשרי וטוב לי

והשניה – לא תנום ולא תישן

"לנדוד" היא תקרא לי

"לנדוד. הלאה מכאן

הלאה ממך

מכל מה שידעת"

ושוב – תמשוך האחת

ותפציר בי להניח את שיגיונותיי

ודמיונותיי,

תפרוק את מזוודתי הלוחשת,

הכוספת אל טל הממתין לי בפסגות ההרים שאין גופי יכול להעפיל אליהם

"הנה לך כל מה שחפץ האדם

בית, ילדים, משפחה,

קיץ וסתיו והעונות

צאלון עצום בגינה

אוחז אותך בביטחה

שבי תחתיו ונוחי

הלא נדדת כלכך הרבה

לא די לך"

וידי השנייה תדמע את געגועיה אל השבילים ואל השפות שלא שמעו אוזניה,

ידי השניה לא תוכל להניח לאהבה שנגעה בה כנגוע דובדבן בדבוקתו,

רחוקה נותרה אהבתי שלא נתממשה ונותרה תלויה בין רקיעים.

פה אל פה הבלנו נשימה

והחלפנו פסוקים

ולכמה שעות היינו ילדיו של הירח

זרענו כוכבים בעינינו

והיינו אחד עם כל פעלוליו של אלוהים. עם האגמים והשדות

וכל הים. כל הים.

ואז –

רעמה המציאות

והקצתי

נלקחתי באחת חזרה אל הבית

ואל חלקת האדמה

אל שני ספלי הקפה

ואל הכסא הלבן

הנעול

תחת עץ הצאלון

נגזר עלי לנדוד

ומשכך

החלטתי לבחור בגורלי

החלטתי לראות בנדודים את יופיו של הקיום.

החלטתי להעניק את בדידותי להיות לבית בעבור העולם.

אחרי הכל, אין מרחב יותר גדול מלבדות להכניס אליו חסרי קורת גג.

נכתב עלי לנוע בין קצוות ידיי

ומשכך קרה –

החלטתי ש"הרצוא ושוב" הזה יהיה תכלית קיומי

יהיה הבאר ממנה אלגום

וממנה אכתוב

ממנה אוהב עד איבוד הכרתי

וממנה אעלה וארד

ואפול ואקום

ואמות

ואחיה

כך החלטתי

"אני נודד כל חיי, נדודים חיצוניים בין מדינות, יבשות, ערים ודירות. נדודים פנימיים בין צורות האופי

והאישיות שמשתנות עם הזמן, בין תנועת הנפש שבתוכי, שאותה אני מנסה לפענח מאז ומתמיד. נדודים

אינטלקטואליים בין עולמות ידע שמושכים אותי אליהם, כמו שירת סירנות שאני לא עומד בפניה, וכנגד

כל הגיון בריא, אני פשוט עוזב הכל, קופץ מהסירה ושוחה אל אי חדש של חוויות וגילויים. זה ריגוש ממכר,

ומי שחווה זאת פעם אחת, יודע כמה קשה להתנגד בפעם הבאה שזה תופס אותך בהפתעה בדיוק ברגע

שהתחלת לבנות לעצמך מקום יציב בעולם, והקול הזה, הו הקול הזה, לחש שמגיע בכל יום עם השקיעה

בים: "אתה נווד! אתה נווד! אתה נווד!…" (משה כץ)

אני הוגה את המילה "נדודים" ואני כותבת את כל מה שעולה בליבי נוכח המילה הזו.

נדודים – נע ונד, נדנוד, נדודי שינה, נדידת נתונים, מתנדנד, תרמיל, עזרה ראשונה, נופים, שמיים, ימים, מדברים,

ציפורים נודדות, פספורט, מטוס, רכבות, נעלי הליכה, שלכת, מצלמה, עיניים. עיניים. עיניים.

והמילים עפות ממני ומפנות מקומן לפרץ של רגשות שגועש בי.

עצבות כזו, עצבות של מסעות אינסופיים

עצבות של פרידות

הרמן הסה "(מתוך "נדודים)"

"הייה שלום נוף מולדתי. אני נפרד ממך כנער הנפרד מאמו. הוא יודע שהגיעה עת להיפרד מאמו, אבל הוא

גם יודע שלעולם לא יעזוב אותה לצמיתות, גם אם ירצה בכך. געגועים אל מולדתי. בעצם, אדם."

עצבות של בנייה והרס ובנייה והרס,

עצבות של תלישות קיומית, מעברים מעברים מעברים

ואז גם "מעל ומעבר"

הרבה מעבר לאדמה הזו

מעבר לגבולות שלי

של החברה

של מה שהתודעה הורגלה

ואז אני מבחינה גם בסוג של התרגשות, של שירה, של מיסתורין עצום, של אפס מגבלות, החיים פתאום

מתכנסים למשהו פואטי שמרעיד את ליבי

הרמן הסה (מתוך ספרו "נדודים:)"

"ליד הבית הזה אני נפרד.

יעבור זמן רב עד ששוב אראה בית כזה.

אני הולך ומתקרב אל מעבר האלפים

כאן מגיע אל סופו סגנון הבניה הצפונית והגרמנית –

ועימו הנוף הגרמני והשפה הגרמנית.

כמה יפה הוא לעבור גבולות כאלה…"