לומדת ללכת על האפורים (מגיעות לך ידיים)

לפעמים נדמה לי
שמה שעושה עוול לחיי
יותר מכל
זו הנוקשות שלי
ראיית החיים בשחור ולבן
וההסכמה, לעיתים, להקריב את כל חיי
את כל אושרי
על מזבח הסימן קריאה!
אשר חוסם לי
את הטבע ואת אלוהים
ואת הנהרות של האהבה, שזורמים יותר
כמו סימן שאלה,
אני לומדת ללכת על האפורים
לומדת לשבת זקופה על האפור
ולהרגיש בו נאהבת
להרגיש ממנו חום אינסופי
לראות בו יופי שלם
אני לומדת שבין לחיות על מלואי
ובין למות עד הסוף בדמי ימיי
יש אפור וטוב
ומושלם עד מאד
אני לומדת שבין לצאת אל העולם ולתת
את כולי
עד שאיני זוכרת מי אני
עד שאיני ערה לקיומי כלל
עד שגופי נזנח לאנחות
וליבי מתפזר לאלפי חלקיקים
והדופק שלי נותר גם הוא איפשהוא,
לא אצלי
לבין
להיכנס מתחת השמיכה
מתחת הבגדים, מתחת עורי, מתחת
ורידיי
ולהיזכר בי
בין זה לזה – יש אפור וטוב
אני לומדת להתכסות באפורים ולברך
עליהם כעל טליתות קדושה
לומדת להבין שהחיים והאהבה נמצאים
באפורים
נמצאים ב-בין לבין
במתפתל
במתעגל
בחלקי, כלכך חלקי
במקטע
במה שאפשרי לעת עתה
לומדת לתת אמון
שהאושר שלי ממתין באפור הזה
הטוב הזה, האנושי, הלא מושלם בכלל
לומדת להבין את הגם וגם
הככה וככה
את הלפעמים
את טעמם המתוק והליכתם הגמישה
והיציבה של האפורים
בשדרה המרכזית שנקראת “חיים”
לומדת שהאהבה נמצאת בסוד שלא סופר לי
בין “ויהי בוקר” לבין ה “ויהי ערב”
באפור הזה
הטוב הזה
הכלכך טוב הזה