סודות של הלב

דצמבר 2019

לפני כחודשיים הציעה לי אחת מחברות ליבי להצטרף אליה לסופ"ש באתונה. מתנה שהיא (ועוד קבוצת
בעלי עסקים מכל הארץ) קבלה ממקום עבודתה. במסגרת שנת ה"כן" שלי (מכוונות לענות הרבה יותר
"כן" על כל מיני הצעות שמגיעות אלי מאשר לאמר "לא)" לא שאלתי הרבה שאלות ואמרתי לה: "כן"

הימים רצו מעצמם ומועד הנסיעה הגיע. ארזתי מזוודה קטנה (יואוו כמה קשה לי לארוז מזוודה) והייתי
מלאה בשמחה והכרת תודה על הצעד הזה שנסתייע לי. יום לפני הנסיעה שלחה לי חברתי את כל החומרים
הכתובים לקראת הנסיעה. מפאת העומס שהייתי שרויה לא התפניתי לקרוא.
בעודנו ממתינות למסירת המזוודות בשדה התעופה – הולך הטור ומתמלא בחברי קבוצה איתם אנחנו
עומדות ליסוע ולחלוק את סוף השבוע הזה. אנשים מאד נחמדים ואיכותיים. אני נושמת נשימה עמוקה
של הכרת תודה.
" אתונה" , אני לוחשת לעצמי, "אני באה אלייך. חכי לי."! קצת התלהבות והתרגשות עוד לא הרגה אף אחת…
כעבור דקות ספורות מתבהר לי שהסמינר הזה מופנה לבעלי עסקים ושענינו הוא להציע הזדמנויות
רכישה של נדל"ן באתונה. מה???? אמנם אני מאד רוצה שתהיה לי דירה חיננית באתונה, אבל הרצאות
על שוק הנדל"ן באתונה? הבנת המשבר הכלכלי שעובר עליהם? תשואות? תהליכי רכישה? מה?? מה לי
ולזה עכשיו? אני באתי, כיאה לאשה בשלה ופורייה, לעלות את האקרופוליס ולהניח את דגלי שם, לשמוח
בטברנה ולעשות שופינג קליל.
לאחר כמה שעות עם הקבוצה המקסימה הזו (באמת מקסימה) והכרה בעובדה שהטיול הזה סובב סביב
נדל"ן באתונה, ואני לא הבאתי עלי כסף לרכישת דירה בנקודת הזמן הזו ,אמרתי לחברה שלי: "אוקיי
יקירה, אנחנו ממשיכות את הטיול לבד. פתחי את גוגל, אספי לנו מידע על מה יעשו שתי נשים מאושרות
בשלושה ימים באתונה! תבני לנו תוכנית ואני אחרייך!
ועוד הוספתי ואמרתי לה: שני דברים ישמחו אותי מאד:
.1אני רוצה שנלך לאקרופוליס עד לקודקודו
.2אני רוצה לקנות לי טבעות יפות
וכך קרה!
הרבה סיפורים נפלאים אספתי לי מהטיולון הזה. היה נפלא בחסדי שמיים.
סיפור אחד אני רוצה לחלוק איתכן כאן. אני קוראת לו סיפור הטבעות!
לאחר ביקור מעורר השראה באקרופוליס ובמוזיאון של אקרופוליס
קינחנו עם הליכה בשדרות המלאות בחנויות, שווקים והרבה הרבה צבע
אני הייתי במסע למציאת הטבעות שמאד רציתי כבר זמן רב.
קולו של מדריך הקבוצה שלנו טינטן בתודעתי: "יש לא מעט כייסים. הם ינסו להתידד איתכם, שימו לב,
ושימרו על התיקים"…
כך פסענו להנאתנו, מוצפות מהצבעים, המראות והקולות .
יד אחת אוחזת בתיק ובפחדים והיתר מרצד ומחפש את
הטבעות הנכספות שלי, שכבר ממש מחכות שאגיע אליהן.
רגע אחד זה קרה! הגענו לחנות משגעת. מוכרות צעירות
וקסומות. וכל טבעות העולם חיכו לי שם. כל הצבעים,
המינים, הצורות…
יואוווו, איזה כיף זרם בי. כמו ילדה קטנה בלונה פארק נתתי
לעצמי לטבוע בתוך החווייה ולהנות ממנה עד הסוף.
מדדתי, התלהבתי, לקחתי, החזרתי, התלבטתי, בחרתי,
התחרטתי, שוב בחרתי
תוך כדי זה, נוצרה שיחה מרגשת בינינו לבין שתי המוכרות –
נהיינו חברות
כעבור שעתיים של חגיגה – בחרתי ארבע טבעות ושלמתי
באהבה כ- 800ש״ח.
חיוך רחב היה מרוח על הפנים שלנו. הילדות קיבלו את
הממתק.
הכנסתי את המתיקות הזו לתיק והמשכנו את מסענו בשדרות
אתונה השוקקת והמיוחדת.
בסביבות אחת עשרה בלילה הגענו חזרה למלון. עייפות אך
מרוצות.
ליתר דיוק ממוטטות! אך מרוצות! וצוחקות ללא שליטה…
צחוק של עייפות יתר.
כל אחת שלפה את שקיותיה ופתחה את השלל אותו רכשה.
שמחה ילדית, שמחזיקה לך בדיוק שעה, מילאה את החדר.
"שימי לב" אני אומרת לחברתי בפנים משתובבות "קבלי את הטבעות המהממות שלי"
אני פותחת את התיק ו… ו….
אין טבעות!
מה??? רגע, רגע, אני אומרת לעצמי בלב, תחפשי, תפשפשי, את פשוט עייפה… פותחת את כל הרוכסנים,
כל התאים, ואין! אין טבעות! פניי מתכרכמות משהו:
"נראה לי שכייסו אותי," אני אומרת לחברה שלי
"אני לא מוצאת את הטבעות. הן לא בתיק"
החברה שלי מזדעקת, הופכת את כל התיק, מוציאה ממנו הכל, אחר כך מהתיק שלה, ואחר כך – ההבנה
הזו שאין. ואין לנו שם של החנות ולא טלפון ואיך אפשר לזכור איפה זה היה בכלל? מיליון סימטאות
שכולן נראות אותו דבר.
עכשיו אני רוצה לשאול אתכן משהו – אילו זה היה קורה לכן, מה הייתן חושבות באותו הרגע? מה הייתן
אומרות לעצמכן? מה הייתן עושות?
אחרי בדיקות חוזרות ונשנות בתיקים, אמרתי לה: "תקשיבי, זה מאד מבאס ומאכזב אבל אני משחררת
את זה… מחר יום חדש!״
והחברה שלי עונה לי: "מה משחררת את זה?? מחר אנחנו יוצאות למסע בעקבות הטבעות האבודות" (היה
לנו תכנון אחר ורצינו ללכת לכמה נקודות תצפית יפות.)
"אין טעם," אני מוסיפה בקול חלוש ועייף, "אנחנו לא ידועות איפה זה, וכנראה שכשאחת הנשים שנגשה
אלינו בדרך ואמרה שהיא בהריון והיא צריכה כסף ולקחה לנו את האוכל שבדיוק אכלנו, ופתחתי את
התיק לתת לה כסףףףף – כנראה שאז זה נפל לי…או"…
החברה שלי סיכמה את הערב: "מחר אנחנו הולכות למסע הטבעות. ואנחנו נמצא אותן"
בשלב הזה, הטבעות הפכו להיות הרבה פחות חשובות
גם הכסף ששלמתי בעדן הפסיק להיות הענין
זה הפך להיות סיפור על אמונה, על תושייה, על ראיית החיים כמשחק, על חברות אמיצה, על חיפוש
המשמעות בסיפורי החיים שלנו.
בוקר המחרת עלה והזריח מעלינו. סימן אחד זכרנו שתינו בוודאות, וזה שלט שכתוב היה באדום. לשם
בקשנו מהמונית שתיקח אותנו ומשם יצאנו למסע החיפוש. התחלנו לשחזר את הדרך, המקומות שהיינו
בהם, השיחות שעברו בינינו בכל מיני נקודות בדרך, שחזרנו עד כמה היינו מודעות וערות בזמן ההליכה
של יום האתמול, הלכנו, פנינו, חזרנו, ניסינו, ושזרנו את החוויה הזו בהמון שמחה, אהבה ואמונה.
כעבור שעה וחצי בערך של הליכה נעצרתי בחריקת בלמים ואמרתי לה: "את לא מאמינהההה! הנה החנות!!!!
הסתכלנו אחת על השניה ונכנסנו פנימה כמנצחות! למעשה, אנחנו כבר נצחנו!
שתי המוכרות מליל אמש קלטו אותנו נכנסות וצעקו: "וואו!!! וואו!!! האחת הוציאה את השקית עם הטבעות
שלי! חפשנו אתכן ולא הצלחנו למצוא ולא היתה לנו דרך להודיע לכן ששכחתן את זה כאן.
יש יש יש יש יש! אושר! אושר! אבל לא על הטבעות (שזה כמובן מרגש ומשמח) אלא על כל מה שהרווחנו
בזכות זה:
.1איזו חברות מקסימה ואמיצה.
.2הייתי מוכנה להישבע שהכנסתי את השקית לתיק! להישבע! ו… לא, הזיכרון מתעתע בנו ועושה בנו
כבשלו.
.3המשחק לא נגמר עד שהוא לא נגמר.
.4בני אדם הם טובים והעולם בעדנו. כייסים יכולים להיות הזדמנות לחזק את האמונה בטוב ואת נדיבות
הלב שלנו.
.5האירוע עצמו הוא לא הדבר החשוב אלא הפרשנות והסיפור שאנחנו בוחרים לספר לעצמנו על האירוע.
.6החיים הם משחק. מוטב לנו לשחק איתם בהנאה ושמחה.
.7אנחנו מתכננים ויש כוחות גדולים וחזקים מאיתנו שקובעים לאן עלינו ללכת.
.8גם כשאבדתי את הטבעות וגם כשמצאתי אותן – יכולתי להיות בהכרת תודה כי יש לי אמונה חזקה
שכל מה שבא לפתחי – בא לטובתי העליונה.
או כפי שאמרה ימימה זצ"ל: כל הבא לפתחי – בא לתיקוני.

 

ינואר 2020

היא שיתפה אותי שהם ניסו כבר הכל ושום דבר לא עוזר, ששנים הם מתרוצצים איתו מטיפול לטיפול,
מרופא לרופא, מאבחון לאבחון ודבר לא רומז על איזושהי התקדמות. ולו הקטנה ביותר
היא בכתה בכי של חמישים ושלוש שנותיה וסיננה: "אני מרימה ידיים"

זה הבן שלי, את מבינה, אני נכשלתי איתו, אני אמא לא ראויה"
והבכי שטף את כל העולם שעמד סביבנו והכאב שלה פילח את ליבי, לרגע הרגשתי שהיא זו אני
ובנה זהו בני, וכמה צער נוהר בתוכנו כשהילד שלנו סובל!
כשהרגשתי שאני יכולה להניח מעט מילים שאלתי אותה:
"את רוצה שהילד שלך יתרפא ויהיה שמח"?
היא פערה עלי את זוג עיניה העייפות והתכעסה על השאלה:
"בודאי, איזו מן שאלה זו, אני מוכנה לעשות הכל בשביל שהוא ישוב לחיות"
הכל? הטעמתי באוזניה, "כן. הכל"
"גם אם תתבקשי לעשות צעדים שהם לא נוחים לך? ובניגוד גמור למה שהאמנת עד היום"?
היא שתקה כמה רגעים ואז אמרה:
"אני אעשה כל מה שצריך"
"תראי," אמרתי לה
"בין הורים וילדים יש רשת סודית של התרחשות. תנועה פנימית אצל ההורה משתקפת במהירות אצל
הילד שלו, זה לא היה כך כל השנים. עידנים שלמים היתה הרשת הזו רדומה לגמרי והילדים יכלו לנוע
ולהתקדם ללא קשר למצב התודעתי, הפיזי והנפשי של ההורים שלהם.
לאחר מכן החלה תקופה חדשה. הרשת הסודית והנעלמת הזו קמה לתחייה והחלה לפעול במלוא עוצמתה
ואכזריותה, וגם במלוא פלאיותה למי שבוחר להבין אותה ולפעול במתאם אליה.
דמייני תינוק, שמשתובב עם אמו, הוא לוחץ לה על האף ואז מיד היא משמיעה קול מצחיק, הוא שב ולוחץ
על אפה והיא שבה ומשמיעה קול מצחיק, הילד לא מבין איך פועל הקשר הזה
אבל הוא ממשיך להפעיל את התנועה הזו כי הוא רוצה להשיג משהו
במקרה של הדוגמא הזו, הוא רוצה להשיג את התענוג שהוא חש, כשהוא צוחק ואמו צוחקת גם היא.
כך פועלת מערכת הקשרים הבלתי נראים לעין בין הורה לילד
רק שבמקרה הזה, גם הילד וגם ההורה אינם יודעים בתחילה את הקשר ההדוק שנמצא בין התנועות שלהם.
הילדים בעידן שלנו נולדים רדאר שקוף. הרדאר הזה קולט את כל הרשמים מן הבית
עד שהמודעות לזה לא מוארת, גם ההורה וגם הילד אינם ערים כלל לרדאר הזה .
כשאחד ההורים "נתקע" בחייו או שני ההורים גם יחד, כשהילד
קולט בחושיו שמשהו אינו עובד כשורה בבית, כשאחד
ההורים פוגע בעצמו בכל מיני דרכים, כשאחד ההורים נתון
בתוך התמכרות מוכחשת, כשהבית מתנגן בעצבות או במתח
בשקרים או בבהלות, כשהילד חשוף למסרים כפולים או
סותרים, כשישנם סודות קבורים בין הקירות, כשההורים
אינם מאוזנים וכו…'
הרדאר הסמוי מתחיל להפעיל את האזעקה שלו. והדרך בה
זה מופיע במציאות היא על ידי התנהגות רגרסיבית של הילד:
התפרצויות זעם, דכאונות, התמכרויות, מחלות פיזיות, מחלות
אוטואימוניות, ניתוק, אילמות מרצון, נשירה מהלימודים,
מהחברים, מהחוגים.
ישנם מקרים קיצוניים שהילד "מתגרש" מהוריו,
אם אנו חסרים את המודעות לרשת הקשרים הסמויה הזו,
סביר שנתחיל לרוץ עם הילד לרופאים
ליועצים ולמיני מטפלים
אולם, אם ההבנה הזו מול עינינו
נוכל במהירות רבה יותר לאמר לעצמנו כך, לדוגמא:
.1אני מבחינה וקולטת שהמצב של הילד שלי הולך ומידרדר מזה כבר שנתיים.
.2אני מבינה שהרדאר שלו קולט משהו שמתרחש אצלי או אצל אביו או בינינו ומאותת על עצירה
ובקשה לשינוי.
.3אני מבינה שהילד שלי הסכים בטובו לקחת על עצמו את הסבל הנורא הזה שלי/שלנו רק כדי שאתעורר
ואעשה שינוי.
.4אני מבינה שאני הגורם הראשון והמרכזי וההכרחי לסייע לילד הנפלא הזה להירפא ולהחלים.
.5אני מבינה שהוא לא יזוז קדימה עד שאני לא אזוז קדימה, ולא יעזרו שום שיחות ושום תרופות
בשלב הזה.
.6אני מבינה שהצעד שעלי לקחת במציאות (שהילד שלי מאותת לי בצורה לא מודעת דרך הרדאר שלו
כבר זמן רב) הוא צעד לא נח עבורי. צעד שאני פוחדת לעשות, צעד שאני לא הייתי עושה אילולא
המצב שלו היה כלכך מחמיר.
.7אני מבינה שמי שצריך עזרה יותר מכל זאת אני.
.8אני מבינה שאין לי זמן למשוך את הסיטואציה הזו מפני שכל יום שעובר הוא סובל סבל נוראי.
.9אני מבינה שאין לי מוצא אלא לנוע קדימה.
.10אני מתחילה תהליך!
לכל אחת המסע הוא אחר ושונה. אולם, גיליתי שיש דבר אחד משותף לכל הסיפורים והוא הצעד הראשון
בתהליך. הצעד הראשון תמיד מצריך את ההורה להשיב את תשומת הלב שלו מבחוץ פנימה
להחזיר את עצמו ואת הנוכחות המלאה שלו הביתה. הצעד הראשון תמיד כרוך בהפסקת המירוץ של
ההורה מחוץ לבית וכניסה אמיתית פנימה אל הבית, אל האוכל החם, הריחות הטובים בבית
הפניות להקשבה, יצירת השקט במרחב הביתי, טיהור הבית, סידור הבית
השקטת ההפרעות מבחוץ וריכוז לגבי ההתנהלות והנוכחות של ההורה בבית
על ההורה לייצר נינוחות ומרגוע בבית על מנת שהילד יוכל לשוב לקו המחשבה הבריא והטוב שלו.
אם הרדאר שלו קלט לאורך זמן שההורה שלו יצא מאיזון, איבד את עצמו לעצמו, עצבני, מתרוצץ, לא
מחובר לעצמו, לא מתפתח, אז קו המחשבה שלו משתבש, מתחיל להיות קו מחשבה "מופרע" כי הוא נאלץ
לצאת מתוך עצמו ולשמור על הוריו. איך הוא יעורר אותם? (כל התהליך הזה אינו מודע לילד כמובן) – הוא
ייצור מצב משברי!
איך ?
הוא יפתח מחלה או הפרעה ברמה כזו שההורה לא יוכל יותר שלא להקשיב לזה.
כמה זמן? עד שההורה יעצור בחריקת בלמים ויעשה שינוי אמיתי, עד שההורה יקלוט את כל "המופע"
הזה שמוקרן לפניו ויבין שהוא הגיע לאין מוצא, לאין ברירה
עד שהוא יפסיק לחשוב ולהאמין שאיזשהו מטפל או רופא יציל לו את הילד, לא! הוא נקרא כעת להציל
את עצמו ואת ביתו ורק הוא יכול לעשות את זה! ומי שליח החסד והטוב שלו?
נכון! הילד שלקח על עצמו לסבול עד כדי כך.
רגע ההכרה הזה הוא רגע מכונן, פורץ דרך ומציל אחים. זה רגע מפחיד עד מוות אולם טמונה בו גאולה
וממתין בו ריפוי."
מי יתן והמילים שהנחתי כאן יצליחו לחדור מבעד לכל המסכים של החוץ ושל הפנים, יצליחו לבקע את
קרום הלב ויגיעו לכל הורה שצריך לצאת ממש ברגע זה למסע להצלת חייו ומשפחתו. אמן !

 

פברואר 2020

חשבתי לעצמי שהעלון הזה יפציע אליכן/ם בע"ה ב-2.2.2020
והמספר היפה והכלכך זוגי הזה לחש לי שאכתוב עליו מעט
"אנו מסתכלים לעיניים של הצד השני, ולוקחים רגע אחד לנשום ולשמוח שאנו פה ביחד ברגע הזה בחיים"
(הדי שלייפר)

לפי גישת האימאגו, זוג אינו אלא אותם שניים העלולים להקשות זה על זה עד סיוט. ההנחה הנה כי האדם
בוחר באופן לא מודע את בן הזוג הכי לא מתאים, ועדיין בחר בו מפני שביכולתו של בן הזוג ליצור תיקון
ליחסים קודמים עם דמויות הוריות, ריפוי וצמיחה.
זוגות שונים מדברים באופן שונה, השמש שוקעת וזורחת בזמן אחר לכל אחד מבני הזוג. זוג הנו מצב
דו-לשוני בו שני אנשים מגיעים לקשר ביניהם עם שתי שפות שונות. כאן הגשר חשוב על מנת ליצור
זוגיות. הגשר מאתגר את בני הזוג לחצות אותו ולהגיע לעולמו של הזולת, ל"שכונה שלו." כאשר יצליחו
לחצות את הגשר וליצור מרחב קדוש, יהיו בני הזוג מהות אל מהות. (מתוך מאמר מאת חגית שיר.) אני
מאמינה גדולה של פעולות קטנות ועקביות במציאות.
אני מאמינה גדולה שהדרך לרפא את הלבבות שלנו זה לעשות פעולות קטנות של אהבה ונדיבות ואצילות
שוב ושוב ושוב… רגע אחד הלהבה הפנימית מאמינה לאהבה הזו ונדלקת וניצתת מחדש. הנה אך מעט
מהרעיונות לפעולות כאלו:
.1קנו פרחים
.2תנו חיבוק ונשיקה קרובים לפני שאתם יוצא מהבית וכשאתם חוזר
.3שלחו מסרונים מפתיעים והביעו את אהבתכם
.4כתבו מכתב אהבה בכתב ידכם ומסרו אותו במעטפה יפה
.5הכינו משהו טעים לאכול, שאתם יודעים שישמח את בן הזוג
.6לכו לסרט יחד
.7לכו להצגה יחד
.8צאו לבית קפה לבדכם
.9הפתיעו במתנות סמליות ומרגשות
.10הכינו ארוחה רומנטית לאור נרות
.11החביאו פתקי הוקרה ואהבה לבן זוגכם בכל מיני מקומות מפתיעים (ארנק, ספר, חדר רחצה, על המראה)…
.12לקראת ימי ההולדת הקדישו זמן , מחשבה ותשומת לב לבן זוגכם – ההרגשה שמישהו חשב עלי
לעומק וטרח עבורי היא חוויה מרפאה
.13חגגו בכל הזדמנות – קידום בעבודה, העלאה בשכר, קבלת פרוייקט נחשק, סיום מסלול לימודים,
השגת הישגים משמעותיים, מעבר דירה, קניית בית, מכירת בית, הישג של אחד הילדים – כל דבר
הוא סיבה למסיבה. חגיגות מגדילות את רמת האושר שלנו
.14עשו פעולה רומנטית אחת לכמה זמן
.15הרבו ללטף ולחבק
.16העצימו ופרגנו – זה תמיד מרגש וחשוב לנפש שלנו
.17רקדו. שימו שיר שאתם אוהבים בנגן שלכם ורקדו בספונטניות
.18הרבו לצחוק – לראות קומדיות, לקרוא בדיחות יחד. פשוט לצחוק
.19התעניינו בבן זוגכם – בדקו איתו מה הם הדברים שממש משמחים אותו והקפידו למלא כל פעם
משהו אחד – זו תחושה של התרוממות נפש
.20צאו לצעוד יחד בטבע
.21צאו לרכב על אופניים יחד בטבע
.22הפתיעו בנופש משותף של כמה ימים – רק שניכם
.23גברים – הציעו מיוזמתכם לערוך דיאלוג (זה חלק מהקידוד הנשי לתחושה של נאהבת)
נשים – הזמינו את בן זוגכם לחוויה ארוטית מענגת (זה חלק מהקידוד הגברי לתחושת נאהב)
.24הצטרפו לבן זוגכם למשהו שלא קל לכם ללכת אבל אתם מוכנים לעשות את זה עבורו – זה נותן
תחושה של אכפתיות והתמסרות
.25פרגנו לבן זוגכם זמן שקט לבדו ותמכו בכך
.26דאגו שחדר השינה שלכם יהיה המקום היפה והמטופח ביותר בבית. זהו משכן האהבה שלכם. שימו
פרח יפה על המיטה עם פתק הקדשה
.27מצאו זמן מתאים ושתפו את בן זוגכם בעשרים דברים נפלאים שקיימים בו – תמיד טוב לתרגל סליחה
ולראות את הטוב
.28הגשימו אחד לשני חלומות קטנים – זו תחושה עצומה של שמחה
.29למדו לבקש את מה שאתם רוצים והפסיקו לאלתר את ההאשמות ההדדיות – זה מרעיל את המרחב
הזוגי
.30מצאו חוויות רוחניות שאתם יכולים להיות בהן ביחד – מדיטציה, סדנא, תפילות, לימודים לרוח – זה
יוצר תחושה עמוקה של חיבור ומחוייבות לקשר
.31למדו לעומק את פצעי הילדות של בן זוגכם והיו לו מקור לריפויים – דרוש לכל דיאלוג וזמן
.32דגדגו אחד השני – זה מזכיר לנו להפסיק להיות כל כך רציניים
.33שחקו יחד – הילד הפנימי בכל אחד מכם יפרח
.34אחת לתקופה עשו איזו מחווה הירואית, משהו גדול למען בן הזוג. זו ההשקעה המנביה ביותר שיש.
.35היו נדיבי לב עם בן זוגכם
.36דברו אל בן זוגכם תמיד בכבוד. בכל מקום. המרחב ביניכם הוא קדוש.
.37מצאו עשר דקות כל בוקר וכל ערב לשוחח – מחקרים מצאו שזה אחד המקדמים הגדולים של זוגיות
טובה
.38שתפו באומץ את העולם הפנימי שלכם. את הרגשות שלכם – אף אחד לא נביא ולא יכול לנחש זאת
אם לא תשתפו
.39דאגו כל אחד מכם להיות מעיין נובע של שמחה ואנרגטיות על מנת שתוכלו לתת מעצמכם לשני
.40אל תוותרו לעולם על אהבה אמיתית!!!
והנה כל מה שלמדתי על אהבה בשניים, אהבת אמת מתוך הספר שלי "כך היתה תרז"
"היינו מים בתוך מים, אור לאור
ככה… 52שנות קשר, חוט זהב שאני
אחזתי בצידו האחד והנשמה שאיתי
בצידו האחר
ובינינו, התהלכה כלוליינית על חבל דק,
הבחירה!
הבחירה לקום כל בוקר כדי להרבות
טוב זה לזו,
ולהרגיע את הלב שישן בטוח, שיש
מישהו שמנשים אותו גם כשהוא נרדם
לכמה שעות.
זה היה אחרי עשר שנים שבהן עשינו
כל מה שיכולנו כדי להוכיח שאין
אהבה בעולם
שחרבנו כל חלקה טובה מאז אותו
היום שנשבענו לאהוב לעד,
שעשינו הכל כדי לצאת צודקים, גם
אם הנשמה שלנו
התפוררה לאלף עזאזל,
עשר שנים שהבנתי איך נראה הגהנום
והידיעה הברורה שאני לא רוצה להמשיך ככה,
ואז קרה לי נס. נס גדול יותר מכל העולם הזה,
זה היה א' בתשרי (ניסים הרבה פעמים באים עם תאריכים שיש עליהם כתר)
אחרי שהתנפצנו והעברנו בינינו מילים שצריך אחרכך עשרים גלגולים כדי לתקן אותן
פתאום משהו בתוכי צעק: "עצרי הכל"!
כמו חריקת בלמים לפני שרכב מדרדר אל סופו
"עצרי הכל" בקע ממני קול אדיר וברור, קול שלא הכרתי מימיי ושדיבר ממני בלעדיי:
"אתה הנשמה שבחרתי בה מכל הנשמות בעולם
אני יודעת שאני אוהבת אותך
ומהיום, שלומך – הוא ייעודי"
אני זוכרת שהפנים שלו נשברו למולי
ונדמה היה לי שניגש וזרק את כל התחמושת שאספנו
הוא בכה והפה שלו ניסה לדבר ולא הצליח
אז הוא לקח פתק וכתב לי:
מהיום, שלומך – הוא ייעודי,
תרז פנתה אלי והדמעות שלה ושלי התגעגעו לאהבה מהסוג היחיד הזה:
"אם יהיו לך כוחות ללמוד לעומק רק דבר אחד, הבטיחי לי שתצאי ללמוד מהי אהבת אמת,
מאז אותו אירוע, תרז המשיכה, המח שלי עשה גלגלון,
לא באתי איתו חשבון על דבר
הייתי מניחה עליו עיניים כאילו שהוא המלאך הפרטי שנשלח להציל אותי ממני,
זו לא אהבה שאנחנו מורגלים בה.
אנחנו באים לאהבה, הרבה פעמים, עם חרבות ולא עם סינרים. באים לקחת ולא לשרת.
זו אהבה שהלב שלך עושה בחירה והוא הולך אליה מעצמו, כל יום הייתי שואלת אותו:
"איך אוכל לשמח אותך היום"
עם הזמן, ועם דליים של טוב לב שהשקיתי עליו ועם תפילות כמספר הכוכבים בשמיים שלא יתעוררו
אצלי ציפיות לקבל חזרה דבר, התבהרתי מהי אהבה באמת. והוא, הוא הפך להיות האדם שעשיתי אותו
בדימיוני, במחשבותיי, בהתנהגותי,
על הכל היתה תרז מדברת בלהט ובקול חזק, חוץ מאהבה
עליה דיברה בלחש. "זה קודש הקודשים מה שאני מוסרת לך עכשיו
אם אין את זה – אין כלום בחיים,"
"אני מבטיחה לך," אמרתי לאישוניה הגדולים
והיא בכתה ונשקה לי על המצח
"יום אחד יתגלו הרזים בפנינו ונדע שאהבה היא הסיבה לכל הסיפור שלנו פה, והיא מסתכמת בלהפקיד
פלוסים בחשבון הנפש של מישהו יומיום, שעה שעה,
כשתמצאי את שאהבה נפשך – החליטי שאת עובדת בזה, שאת לוקחת את הסיכון בלתת כל מה שיש לך,
"זה מפחיד מאד" אמרתי לה
"הרבה יותר מפחיד לסיים פה בלי שנשטפת באור הזה מכף רגל ועד ראש "

 

אוקטובר 2019

לפני חמש עשרה שנים בערך התאמנתי עם ד"ר קרול מק'קול. תהליך מסעיר ופורץ דרך של כשנה וחצי.
היא לימדה אותי כמה עקרונות נצחיים להצלחה בחיים.
אחד מהם היה: תעוזה וכנות לב עם עצמי
באחת השיחות היא אמרה לי: "אני מבקשת ממך בכל חודש לעשות פעולה אחת נועזת
פעולה אחת שעבורך

 היא לצאת "מאזור הנוחות," פעולה אחת שבשבילך היא לא שגרתית, לא מובנת
מאליה, פעולה שכל הפחדים שלך קמים עלייך, ו… וללכת על זה עד הסוף"
ההנחיה הזו שלה נחקקה בליבי לעד.
עם הזמן הבנתי את החוכמה האדירה שעומדת מאחוריה
הבנתי כמה שפע והתרחבות ההנחייה הזו הכניסה לחיי. הבנתי שבין רגע היא הזכירה לי איך לשוב ולהיות
חדשנית, יצירתית וגיבורה של הסיפור שלי! להעז. פשוט להעז. ולעמוד סקרנית נוכח מה שיגיע לעולמי.
כך קרה, שלפני כשנה הצהרתי בפני אחת מקבוצות הלימוד שאני מנחה, שהחלטתי לצאת לנופש/מסע
כל חודש. בארץ או בחו"ל. לאסוף חוויות חדשות ומיוחדות לנפשי.
ואכן כך עשיתי. אבל רק פעמיים הסתייעו בידי.
לאחר שתי נסיעות כאלו, מצבי הפיסי שוב הדרדר ולא שבתי לעשות את זה.
כאב לי שאני לא מצליחה לקיים את ההבטחה הזו לעצמי
ובעיקר – כאב לי ששוב הגוף שלי מסב פניי ממני ולא מאפשר לי להתנהל כפי שהייתי רוצה.
אחרי שלב האכזבה והפחד והתסיכול , אני תמיד נכנסת לשלב "ההכנעה"
כניעה מרצון אל מול הקדוש ברוך הוא
וידיעה מוחלטת שהכל בעדי, גם אינני רואה את זה באותו הרגע
ידיעה עמוקה ש"כל הבא לפתחי – בא לתיקוני" (ימימה)
ידיעה שלמה ש"העונש" של היום, הוא "המתנה" של המחר.
הימים חלפו על פניי והמציאות חזקה היא יותר מכל דבר.
כך הלך הדבר ונשתכח ממני
הלכה ההבטחה לעצמי ונבלעה בתוך האויר הדחוס של היומיום.
חיפוש דרכים להקל על מכאוביי חטפו את תשומת ליבי ושם הייתי מונחת.
באחד הימים היותר קשים שלי נזכרתי בדברים של ד"ר מק'קול
והחלטתי שעל אף מצבי הפיזי – אני חוזרת לממש את הבטחתי ואני נוסעת לשבועיים ליוון!
כן, כן, כלכך רציתי לעשות פעולה נועזת בשבילי,
פעולה שהיא כנגד כל היגיון לנקודת הזמן ההיא,
הכל היה מוכן ומזומן לנסיעה שלי
רק שיומיים לפני התאריך המיועד הרגשתי מאד מאד לא טוב
ורופא, שהגיע לביקור בית הטיס אותי לבית החולים

ושם, הבנתי שעלי לבטל את הנסיעה הזו.
(הדבר המקסים שיש בלקיחת פעולות בכלל ופעולות נועזות בפרט הוא שהתודעה רושמת את הצעד הזה
כצעד שנעשה במציאות! התודעה רושמת את זה כמשהו שקרה! )
לא נסעתי ליוון
ואפילו נדרשתי לשלם קנס לא זעום על הביטול
אבל , וזה אבל גדול! לקחתי פעולה נועזת! עשיתי צעד ששלח מסר ליקום שאני לא מוותרת.
שאני ממשיכה לשאוף להחלמתי, ויהי מה!
שאני ממשיכה לחפוץ חיים, ויהי מה!
חודש לאחר מכן, נתקלו עיניי באופן (לא) מקרי לגמרי במסע רוחני לערש החסידות, בניצוחה של עידית
שלו המופלאה, שהיא מורה רוחנית, תלמידתה של ימימה אביטל זצ"ל, פסיכותרפיסטית ויועצת זוגית.
# לא הכרתי את עידית קודם לכן
# לא למדתי לימודי ימימה (לצערי)
# לא הייתי מעולם בסוג כזה של טיול
# והיי, כבר בטלתי טיול אחד ונקנסתי על זה… אז עוד פעם??? לא הבנת??
# את לא מסוגלת
# את לא תעמדי בזה
# את לא בשביל קבוצה
# ועוד ועוד ועוד…
20שנות עבודה פנימית בלתי מתפשרת לימדו אותי שהאגו הוא לא יותר מאשר פטפטן רמאי.
כן, כן, פטפטן רמאי!! הוא מאכיל אותנו בשקרים על עצמנו ועל העולם, מטיל עלינו אימות ובהלות.
שמעתי את כל הקולות, אמרתי להם "תודה רבה" והאצבע שלי חייגה לריקי הנהדרת שארגנה את הרישום:
"כן, כן, כן, עניתי לה, קוראים לי רחלי ראובן ו… אני נרשמת"
רצה הגורל הטוב כלכך והצטרפו אלי לנסיעה כמה מחברות הלב והנפש שלי
ורצה הגורל המשגע הזה שלי, שהצלחתי הפעם הזו לצאת!
הצלחתי לעשות פעולה נועזת בתוך העולם הזה. הצלחתי לנצח את החשיכות והקולות החרדים, נצחתי
את תקרת הזכוכית שלי, הרמתי דגל מול כל המגבלות שהזנתי את התודעה שלי שנים ארוכות באיסוף
הוכחות חוזרות ונשנות לחוסר יכולתי.
נצחתי! נצחתי!!! נצחתי ואנצח!!!!
יצאתי למסע המופלא הזה, נשמתי התחברה לרוחם של גדולי החסידות, נתתי לעצמי הזדמנות להכיר,
להתוודע, להתנסות, לבכות ולצחוק, נתתי לעצמי הזדמנות להתגבר על כל הפחדים שכולאים אותי
ומצמיתים אותי לאזורים המוכרים שלי.
הנה כמה מן השורות שכתבתי (יום לאחר סיום המסע)
בהומור וקריצה ואושר גדול לחברות הקבוצה המהממות שהיו איתי:
"חלמתי שנסעתי לכמה ימים לאומן
עם עידית שלו המהמהמת (שהיא גם יפה בצורה שלא תתואר
וגם חכמה וגם כנה כלכך)
וגם אתן כולכן יצאתן בדיוק לאותו טיול
וזה הרגיש כאילו אנחנו מכירות כבר שנים ארוכות,
נדמה לי שהיינו אחיות או בנות דודות
או משהו כזה…
והניה היתה עם גיטרה
והיא היתה כמו פיה כזו
היו לה כנפיים
ופנים משמש
היא שרה ושרה עד שממש הלבבות נפתחו..
וראינו את הלב של כל אחת
ו…אני לא זוכרת בדיוק את כל הפרטים

אבל… נסענו מלא מלא מלא מלא מלא שעות… אפילו בלילה כשישנו – נסענו
אפילו כשאכלנו – נסענו
איזה חלום מוזר
נדמה לי שזה היה באוטובוס כזה עם שולחנות
או אולי זו היתה מעבורת בכלל
כי אני זוכרת שקפצתי כמו פופקורן כל הנסיעה
ונעתי בתנועות עוויתיות מחזקות אגן… מצד לצד
ואתי המשגעת יצאה ברגע האחרון איתנו… או אולי לא ברגע האחרון… לא זוכרת…
והיא עזרה ותמכה ואהבה והיא משהו משהו…
כל רגע היא חילקה לנו כריכים
(היו שני סוגים: מקמח לבן וקמח לבנבן)
ושרה… כפרה עליה… התחתנה והיו תופים ומחולות
ופתאום החלום קפץ לי
והיינו באיזו חורשה
וכולן הטילו מימיהן בין העצים
איזה חלום מוזררררר…
ואני זוכרת שהיה לי ממש ממש קשה להיפרד מכן
והייתן יפות וזוהרות, כל אחת שמיים
והיה מטוס ענקקקק… עם מיליוני נוסעים…
ופתאום – בום! נחתנו
בום – הביתה
בום – יום שישי
בום – יאמאיאמאיאממיה…
בקושי התעוררתי מהחלום…
איזה חלום מוזר
"

נובמבר 2019

כשהייתי קטנה, בין יתר אהבותיי היו פתירת מבוכים. הציורים האלו בשחור לבן, שיוצאים מנקודה אחת
וצריכים להגיע לנקודת היציאה מבלי שנתקעים באמצע המבוך.
תמיד אהבתי לראות את המסלול המחפש, המתעקל, ההולך ושב על עקביו, של עט הפארקר המקסים והכתום שהיה לי אז ובעיקר את רגע היציאה שלו מהמבוך.

לא הייתי טובה בזה
זה לא הלך לי בקלות
ומרבית הפעמים זה לקח לי זמן
אבל אני זוכרת את תחושת הניצחון המתוקה והקטנה הזו שהיתה מציפה אותי
כשרגע לפני שוויתרתי, ורגע לפני שזנחתי את המבוך לאנחות
פתאום – איזושהי דרך לצאת ממנו נפתחה מול עיניי. כאלו הם החיים. ממש.
הלא מי ששרטט את המבוך, תכנן בתוכו את הדרך להצליח לצאת ממנו. זה
מובנה בסיסטם שלו. זה מעוגן שם בין שאני אבחר למצוא אותו ובין שלא.
נקודת יציאה והתרה קיימת יחד עם הגעת המבוך לחיינו. הידיעה הזו מרעישה בעיניי.
מפני שהשאלה מפסיקה להיות:
האם אצליח לצאת מהמבוך שלי או לא?
ומתחלפת בשאלות כמו:
מה נדרש לי כעת כדי למצוא את הדרך?
מה הם הדברים שעוזרים לפותרי המבוכים לעשות את זה מהר ובקלות יותר?
מהי תפיסת העולם והאמונות המרכזיות שיש לצועדי המבוכים בשמחת לב?
מבוכים בחיים זו לא בחירה. גם הזהירים ביותר מבנינו נדרשים להתמודד עם מבוכים במרוצת חייהם.
השאלה היא לא אם יבוא עלי מבוך או לא אלא: מי אני עם מבוכים?
מה מערכת היחסים שלי עם מבוכי החיים?
אומר זאת במילים אחרות: מה שמבחין בין אצני המבוך ומצליחי המבוך לבין מוותרי המבוך ומיואשיו זו
מידת האמונה שלהם:
כמה אני מאמינה שיש בכוחי ובתעצומותיי לצאת ממנו? להתעצם ממנו?
כמה אני מאמינה שלעיתים דוקא כניסה למבוך והתמודדות איתנה וחיובית בתוכו עשויה להתיר דברים
עמוקים מאד שהסתבכו בנו
הצמתים במבוך הם הצמתים החשובים בחיינו, בהם אנחנו שואלות את עצמנו:
לאן עלי לפנות כעת
?
ולא פעם נשמעים מתוכנו קולות:
צעדי חזרה לאחור
לנקודה ממנה באת.
לעיתים אני מאבדת את הכוחות להמשיך לנוע, לא חשוב לאן ואני
נשמטת לרגלי הצומת הזו
ושוקעת בה ימים ארוכים מידי, אולם התזכורת הזו שאני משננת
ומתרגלת אותה יום וליל, שנים רבות, הגורסת כי תמיד ישנה דרך, ותמיד
יש איזשהו מסלול לצאת מהמבוך, שעדיין לא התגלתה לי, התזכורת
הזו – מעניקה לי כוחות ותעצומות פנימיים לקום כל פעם מחדש.
תארו לכן, שבכל פעם בה הייתן נקלעות ל"מבוך" בחייכן (יכול להיות
מבוך גדול ויכול להיות מבוכון קטנטנון) הייתן יודעות מעל לכל ספק
שאתן תתגברו עליו ותמצאו דרך לצאת ממנו? מה היה קורה אז בליבכן?
חשוב מאד להבין את הרעיון של מה זה לצאת מ"מבוך?"
לצאת ממבוך זה לא אומר בהכרח לשוב למה שהייתי קודם. אדם שחולה במחלה קשה לא בטוח יחלים
ממנה אבל אם הוא יחליט שיציאה מ"המבוך" עבורו תהיה למצוא דרך חדשה להתמודד עם המחלה וסגנון
חיים חדש ואחר אשר מתאים לו, יש סיכוי גדול מאד ויצא מהמבוך.
אם אנחנו רוצים מציאות חדשה לעצמנו – אנחנו חייבים לשנות את דרך ההסתכלות שלנו, את המחשבות
והפעולות. פתירת מבוכים היא ענין של גישה, של מיינדסט.
השריר אותו אנחנו מוזמנות לחזק הוא שריר האמונה. אבל לא סתם אמונה. אמונת סלע. אמונה בלתי
מעורערת בבוראנו, בעצמנו ובטובו של היקום כלפינו. אמונה נועזת ועוצמתית מאד. האויב הגדול ביותר
של האמונה הוא הספק, אולם מי שמתאמן על השריר הזה יודע היטב שעמידה איתנה מול ספקות, עם
אמונה עמוקה שבנינו בתוכנו גורמת לו להתפוגג כלעומת שבא (עד הפעם הבאה שהוא יבוא, כן)?
אדם שפיתח אמונת סלע הוא אדם בעל תדר גבוה מאד. יכולת ההתגברות שלו מרשימה ביותר. זה כמו
סוג של חיסון. סוג של מוגנות ותחושת ביטחון.
מקוה שהצלחתי לשכנע אתכן עד כאן שכדאי להשקיע את משאבינו בפיתוח שריר האמונה, לפיכך
נשאלת השאלה: אז איך עושים את זה? איך מפתחים אמונת סלע?
ישנם דברים רבים לעשות. מפאת קוצר היריעה אמנה כאן חמישה מהם:
.1מזהים אנשים שהם מודל לאמונת סלע ונצמדים אליהם. מבקשים "להידבק בהם" כי הלך רוח הוא
משהו שניתן לחקות ולבנות וללמוד. וזו בשורה ענקית.
.2מרבים בתפילות ובברכות כל יום. כל יום. כל דבר שאנחנו חוזרים עליו – הופך בסופו של דבר להרגל
שלנו. הופך בסופו של דבר לגורל שלנו.
.3קוראים תכנים רוחניים עוצמתיים על בסיס יומי. זה כמו שאנחנו דואגים לשתות ולאכול כי אחרת
נחלש. אותו דבר קורה עם האמונה. אם אנחנו לא מתרגלים – היא נחלשת. אין קסמים בדבר הזה.
.4בוחרים לנכס לעצמנו סט של אמונות שמחזקות אותנו. זיכרו ש"מהי האמת" לא רלוונטית כלל בענין
הזה. אמונה זו לא שאלה על האמת. (ומהי אמת בכלל? דיון פילוסופי שלם) אמונה זה ענין של בחירה
בטוב של עצמי. אם אני בוחרת להאמין שכל דבר שקורה לי – הוא בעדי ולטובתי העליונה, והאמונה הזו
מציפה אותי בכוחות ואופטימיות להתמודדות עם המבוך בחיי ולהחזקת התודעה שתימצא לי הדרך – אז
זו האמת! אתן מבינות אותי? זה הכי חשוב!
.5להזין את עצמנו בסיפורי גבורה של אנשים שעשו את זה! שחצו את המבוך שלהם על אף כל הנסיבות!
להתחזק מהם ולהיזכר כל פעם מחדש שזה אפשרי לנו
.

 יולי 2019

"בלילה ההוא,
כאשר ישבתי לבדי בחצר הדוממת והתבוננתי אל הכוכבים
החלטתי בליבי – כמעט נדרתי נדר
להקדיש ערב-ערב
רגע אחד
רגע קט ויחיד ליופי הזה הזורח" (זלדה)

 

נולדתי עדינה
"כיצד יוכל גופי לרדת לשאול היומיום" שואלת רוני אדם בפתח ספר שיריה הראשון "(כאילו לא נקרע דבר)"
ואני קוראת את השורה הזו בפה פעור מרוב יופי ורהיבות
וגם שואלת איתה וגם לא יודעת לענות על השאלה הזו לגמרי. יש בי רק ענפים נרעדים שהצמחתי עם השנים,
אשר לימדו אותי מעט על איך יוכל גופי ליומיום הזה?
במשך שנים ארוכות ניסיתי להיות "כמו כולם"
צברית, עמידה, חזקה, מחוספסת משהו, זורמת בקלילות
קצת סברסית, קצת ליצ'ית,
רציתי כלכך להפסיק להיות עדינה, עד אשר באה עלי עדינותי ונטלה את כולי.
אם יש משהו שאני לא אוהבת זה שינויים.
ואם יש משהו שהחיים שלי אילצו אותי לעשות ביתר שאת – זה שינויים.
החיים הם שינוי. זאת עובדה.
עומק השינוי, גווניו, איכותו, צורתו – זה כבר ענין אישי וקארמי של כל אדם בעולם.
לא פעם בחיי חשתי שהגוף שלי מדרדר את עצמו ויוצר מציאות בעבורי. אותה מציאות שלא הצלחתי ליצור
בעצמי. לא פעם הגוף שלי מושך את עצמו להפסקת פעילות בכזו קיצוניות שמאלצת אותי לעצור הכל
ולקחת פניית פרסה.

שוו בנפשיכן: מירוץ, אזעקה, מקלט, עצירה, שקט, ריק, חרדה, פרסה, מחדש, תקומה, אור
וחוזר חלילה. כל פעם החיים, שבנויים מאספלט ומסלעים ומשרב ומתכי ברד, תובעים אותי בחזרה אליהם.
וכל פעם – אני רוצה כלכך לשוב אליהם. וכל פעם, אני נמהרת לצאת לתוכם מחדש מבלי להגן על עצמי די
וכל פעם כזו – אני מדדה הביתה בתבוסה.
עד שיילמד השיעור, עד גמר התיקון!
אני לא מצליחה להיזכר מתי זה קרה שהכתרתי את גופי לאפוטרופוס שלי,
לפוסק והגוזר של בחירות חיי
למנהל האישי שלי
אני רק יודעת, מעל לכל ספק, שהיה רגע כזה.
אני יכולה לאמר שהוא מנהל קשוח מידי בשבילי
אבל נחוש
ישר והגון
חף מלרצות ולמצוא חן
מכוון להגשמה מלאה
ומגיב קשה לזיופים וצרימות. לשקרים לבנים ושחורים, למניפולציות, להעמדת פנים.
הוא זועף על כך מאד ומגיב בהשבתות ללא כל משאים ומתנים.
עם השנים, ועם ההבנה שהוא ואני זה לכל הגלגול הזה
ואין לו מנוס ממני
למדתי להרכין ראש בפניו, החלטתי להיכנע למולו ולקבל את מלכותו.
בכל פעם שנפגשנו פנים אל פנים
למדתי לראות את היופי שלו
ולהאמין לו שהוא רוצה את הכי טוב בשבילי, יותר מכל אדם בעולם. הוא אוהב אותי אהבת אמת. ולא מוכן
לוותר לי על פחות מזה.
"תאמר לי אתה, בתוך הגן, היכן לעמוד" (רון דהאן)
נולדתי עדינה.
אינני מתכוונת במילה עדינה לשימוש המקובל שלה, כמו סוג של מחמאה. אלא לעדינות כטונוס נפשי.
כויברציה עצבית מולדת.
עדינה כחלק מהווייתי הכוללת שיש לה השלכות על איכות החיים שלי, על הביטחון הקיומי והעצמי שלי ועל
תחושת האושר הכללית שלי. ממש כפי שיש מי שנולד היפראקטיבי או מכונס, נינוח או תתרן.
נולדתי עדינה מידי.
ונחתתי אל תוך עולם שהמרקם שלו, מעצם מהותו, הוא מחוספס. גס. קולני. רוחש.
והמפגש הזה בין השניים
הוא רעידת אדמה מתמדת שמתרחשת בתוך ליבי. בתוך נפשי.
שברים טקטוניים שמביאה איתה שהות על פני האדמה הזו, יש לי רעד פנימי דרך קבע
כי העולם שהגעתי אליו עשוי ממערכת עצבית שונה משלי
עשוי ממירקם שונה משלי
מקצב וקול שונים משלי.
ושוני, אם לא לומדים לאיך לנהל אותו, איך לכבד אותו, איך לתת לו מקום ומרחב מחיה, איך ליצור גשרים
בריאים, יכול להפוך לחוויה גהנומית, הרסנית ומטלטלת, לחוויה שלוקחת ממך כל חלקה טובה, אשר יש בה
לכבות את אורך העדין והשברירי.
***מבקשת להניח הבחנה דקה וחשובה בין רגישות לעדינות. הרגישות אכן נכללת בתוך העדינות, אולם
לא תמיד העדינות נכללת בתוך הרגישות. כלומר: יכול להיות אדם שרגיש לדברים מסויימים, ואולי אף רגיש
מאד, אולם אינו ניחן בעדינות כלל או ברמת עדינות נמוכה מאד)
לך אל הנמלה, והתנצל / חלי ראובן
"מה שהכי הכאיב לי,"
בכתה עלי נמלה עדינת מבט,
"לא היתה העובדה
שהוא דרך עלי
וגסס ליבי רגעים ארוכים,
אלא
שהוא לא חש דבר,
אפילו לא שסולייתו,
מאז אותו היום,
מכתימה את עולמו
בכל מקום
בו הוא דורך,
דעי לך
שאלוהים נמצא בפירורים,
לכי לאט ובעדינות ברחובות,
בכל מקום
יש
נמלים
אני כותבת על האנשים העדינים
מפני שהם יכולים להיות אתם
בני הזוג שלכן/ם
הילדים שלכן
התלמידים, העובדים, האחים שלכן
מפני שכמו כל דבר שאנחנו מבינים אותו, לומדים אותו ומכירים בו – אנחנו יכולים להפוך אותו למתנה
מוזהבת. ליהלום שבכתר.
האנשים העדינים יכולים להיות הרסניים לעצמם, מדוכאים ומיואשים מתוך תחושת הפער שמתגלעת בינם
ובין ה"עולם" ולחוש שהם קורסים תחת נטל. שהם לא יכולים למשימה הזו.
אולם, בהינתן מעטפת אוהבת, מכילה ומקבלת, הם עשויים להיות ממובילי החברה והתרבות האנושית. מפנסי
הדרך של החלקים הנעלים והנשגבים שבאדם ובעולם.
"אני אוהבת לנח בתוך עיניים שמכסות אותי עד כפות רגליי ויושבות לידי בשקט"
(חלי ראובן)
אני כותבת על האנשים הרגישים כדי לחשוב ביחד מה אנחנו יכולים לעשות למעננו ולמענם כדי שיוכלו
לחוש ולמצוא בעולם הזה בית. כמו כל אדם אחר. ולא יוותרו תלושים הנודדים ממקום למקום כדי להסדיר
לעצמם את הנשימה.
כדי להשקיט לעצמם את המהומה שהמפגש עם העולם מטיל עליהם בכל פעם מחדש
אני כותבת על האנשים הרגישים, כדי שנזכור ונדע, שאם אוחזים בהם נכון, בגופם ובנפשם – הם מתגלים
כמאירי הרוח
כמופעי היופי של הרקיעים
והם לא יכולים לעשות את זה לבד. הם לא יכולים לחיות בבדידות, בהסתגרות
בתחושה מתמשכת שמשהו איתם לא בסדר
בהעמדת פנים, בסחיבת שריונות על גופם, הם זקוקים, כמו כל אחד מאיתנו
לידיים, ללב פתוח ולהרבה הרבה קבלה והבנה
כל שאני רוצה ומבקשת זה שתכירו את האנשים העדינים. שתדעו, שכמו הרבה קבוצות מיעוט אחרות, בשל
חוסר ידע ובורות, חלקם קבורים בתוך הארון ומפחדים לצאת משם.
מפחדים לעמוד מול העולם ולאמר: נולדתי ישות עדינה. וזה אומר כלכך הרבה דברים לגבי, למשל: (ואלו
רק מעט מן הדוגמאות, כמובן)
.1אני מתקשה להכיל רעשים חזקים וערבוב של אנרגיות
.2העולם נחווה אצלי בווליום מטורף. הכל בעוצמה. הכל חזק. הרגשות חזקים מידי. וזה יוצר לא פעם
תחושת הצפה שמצריכה התכנסות במקום שקט, חשוך וקריר
.3הנטייה לחלות בגוף או בנפש במידה ואין הכרה ואין הבנה פנימית וסביבתית של ההתמודדות הזו – היא
גבוהה מאד. במיוחד בהתפרצויות של מחלות אוטואימוניות
.4אני מתקשה לבצע פעולות פשוטות שמצריכות ממשק עם ההמון: קניונים, סופר, שדה תעופה, כנסים,
פסטיבלים, אירועים משפחתיים ועוד
.5פעולות פשוטות של החולין עשויות להיות לי בלתי אפשריות, וזה עלול להיראות מהצד מאד תמוה ולעורר
כעס או ביקורת
נולדתי עדינה ומה שזה אומר לגביי זה:
.1שאני דקת הבחנה
.2שהנוכחות שלי עשויה לרפא את מי שסביבי
.3שהמגע שלי רך ומערסל
.4שאני אוהבת אומנויות
.5שאיים של שקט הכרחיים לי, הרבה יותר מאנשים "נורמטיביים"
.6שאני קולטת את כל מה שנאמר ונכתב "בין השורות" והנפש שלי מגיבה לזה

השפה השלווה היא מזור לאנשים העדינים. נפגשתי עם השפה השלווה לראשונה לפני כעשרים שנים, שעה
שיצאתי ללמוד דימיון מודרך ו-
.NLP
שפה שלווה היא אם תרצו – שפה ללא אלימות. ואין הכוונה ל"לא להעליב או לא להשתלח," זה עמוק הרבה
יותר. זו שפה שמגיעה ממקומות אחרים בנפש האנושית. זו שפה שעונה על צורכי הנפש ומגייסת את האדם
ואת חלקיו הטובים והבריאים לשתף פעולה, להתקרב.
נסו לחוש ולהבחין בהבדל בין:
"חייבת" ל"יכולה, אם אפשרי לך, אם יסתייע בידך"
בין: "אני מבקשת ש"… לבין "אני מזמינה אותך ל"…
השפה השלווה עטופה ברחשי הלב ובהנתו העמוקה. היא יוצרת אוירה חמימה ונעימה לגופנפש, יש בה משהו
שפותח, נותן בחירה, מכיר בקיומו ושונותו של האחר.
נולדתי עדינה
לא בחרתי בזה. אולי, אילו היתה ניתנת בידי הבחירה – הייתי בוחרת לוותר על זה הפעם הזו, מפני שההתנהלות
בחיי ארץ עם עדינות יתר היא מאתגרת מאד בשבילי. יחד עם זאת אני מאמינה שהדבר הכי מוצלח שאתה
יכול לעשות עם הקלפים שקבלת – זה לנצח איתם. להוציא מהם את המיטב, לגלות בתוכם את הניצוץ
האלוהי והזורח שמצוי בתוך קלפיך.
וכך, חשבתי לעצמי, שלא סתם נאמר "גן עדן," שעדינות היא דלת מרכזית להיכנס אל גן העדן, אל היופי וההוד
והתפארת של גן העדן. בחרתי לאמץ לעצמי את האמונה שהעדינות כדרך חיים, כאיכות פנימית, היא הדרך
המובילה אל איזשהוא אושר שאיננו מוכר לנו כאן. הוא אחר והוא למעלה מן המילים.
"בלילות הסתיו נופל ביערים עלה לא נראה"
(דוד פוגל) – הנוצה האגרופית הזו.. אין לי מילים בשבילה. רק
לקרוא ולתת לזה לחלחל פנימה ולחוש את העולם הזה שנכתב כאן, בשורה הזו של פוגל.
נולדתי עדינה
איני יכולה לראות יותר מציור אחד ביום.
אני
סדקים
סדקים
כך גם הקווים על כף ידי
כך גם ימיי
שיריי
מבטי
ובסדק – אור
תמיד בסדק – אור
תמיד

אוגוסט 2019

לידה מחדש
"צריך ללדת אותך מחדש!
לבשל בראש שלך מחשבות מסוג חדש," אמרה לי תרז, כשראתה
אותי נסה למרפסת וגרוני משתנק ומצפצף בבהלה ומנסה להכניס
אויר לנשמה שלי,
"ב-ז' באדר אהיה בת 84 והדבר שראו עיניי יותר מכל זה "בניאדמים"

שמשמידים את עצמם בכל דרך אפשרית, כל יום עוד קצת,
ואת יודעת למה הם ככה?
זה הכל מתוך שהאדם פוחד
פוחד לקום בבוקר ולהיות הוא…"
אני ניגשת לכתוב את השורות האלו בלב נרעד ונרגש. בידיעה שהחוויה שנחווית בעולמי גדולה מהאפשרות
של המילים לספר עליה, ובכל זאת, אני רוצה לנסות. לגעת ולו במעט. אני רוצה לעמוד לכמה רגעים על
המרצפת הזו שנקראת : "להיוולד מחדש"
לרקוע על השורה הזו שאומרת:
"שעם כל דלת שנסגרת במקום אחד, נפתחת דלת אחרת במקום אחר"
אני רוצה לתת במה לתקווה האנושית. שזה, בעיניי, כל שדרוש לנו בני האדם,
לדעת מעל לכל ספק שאחרי סוף באה התחלה
שאחרי מפולת – באה שוב תקומה
שאחרי מוות – יבואו שוב חיים. יש ברעיון הזה הרבה בידיו של הבורא וחסדיו, וגם הרבה שנתון לנו. למחשבות ולפעולות שלנו.
יהיה זה נכון לאמר שכל לילה וכל בוקר אנחנו מתים ונולדים מחדש. יהיה זה אף נכון יותר לאמר, שבכל
נשיפה ובכל שאיפה אנו מתים ונולדים מחדש. אולם, בעלון זה אנסה לגעת בלידה מחודשת שמתרחשת
לאדם לאחר משבר. לאחר שחש כי אבדה דרכו ואין בכוחותיו לקום חזרה על הרגליים. להיאסף מחדש אל
תחושת החיים.
"אני שרויה עכשיו בהרגשה של תוהו ובוהו, כאילו ארמון חיי התפורר ואבניו מתגוללים… כל כוחותיי נדרשים
עכשיו כדי לברוא מחדש את עולמי המתפרק… ואם לא, ייהפך הכל לאבק ויימחה הכל. האם אתגבר ואקום
שנית?
"(זלדה)
בשביל להיוולד מחדש, עלינו להסכים קודם – למות. להסכים לקבל את התנועה הזו. להיכנע לגל הקשה
שעובר עלינו ולהישאר חדורי אמונה, שאם לא נפחד ל"מות קצת..". להיפרד ממה שקמל ויבש ועבר זמנו –
אזי נזכה בלידה מחודשת ומלאה בהכרת תודה לחיים.
חגית אלמקייס, חברתי האהובה ומנחה תהליכי צמיחה באמצעות כתיבה, חשפה אותי לסיפורו הזך, היפהפה
ומכמיר הלב של או הנרי "העלה האחרון" על מוות וחיים ועלה אחד של תקווה:
ְ סוּ וג'וֹנסִ י, שתי חברות, החזיקו סטודיו ברובע קטן ועני בגריניץ' ווילאג.' ובאחד החורפים דלקת-ריאות
ְ השתוללה לה ברובע. יום אחד היא הלמה בג'וֹנסִ י. היא שכבה חלושה, בקושי נעה, בוהה מבעד לשמשת
החלון.
"הסיכוי שלה קלוש" אמר הרופא לסוּ "הגברת הקטנה שלך גמרה אומר לא להבריא."
סו פסעה לחדר בדמעות. היא חשבה שחברתה ישנה, אבל אז הבחינה שעיניה של ג'ונסי נשואות אל מעבר
לחלון והיא לוחשת.
"שניים עשר" היא לחשה "אחד עשר," ואז "תשעה," ואז "שמונה" ו"שבעה" כמעט יחדיו. סו התבוננה אל
מחוץ לחלון. מה היה שם לספור? ממול היה קיר לבנים משמים ושיח קיסוס זקן טיפס עליו. רוח הסתיו
הקרה תלשה את עליו, אחד אחרי השני.
"ששה," לחשה ג'ונסי. "הם נושרים מהר עכשיו. לפני שלושה ימים היו כמעט מאה. הנה הלך עוד אחד
.

נותרו רק חמישה".
"חמישה מה, יקירה? ספרי לי".
"עלים. על הקיסוס. כשהאחרון יִ נשוֹר, גם אני אלך"…
אני זוכרת שגם אצלי היו תקופות שחלפו מחשבות כאלו בראש. הרגשתי שאני נוטה למות. משהו בכוחות
החיים אזל ממני והגוף טרף אותי. השעות האינסופיות ששכבתי במיטה בלי יכולת להרים את עצמי ממנה
חרוטות בי לעד. יש בזה משהו מצמית. מחריד. הכל החל להתרחק ממני. את החיים ראיתי מבעד לחלון והם
חלפו על פני כמו צללים, לא הרגשתי שיכת אליהם ולא הם אלי. הכל כאב לי. לא היה מקום בגוף שלא כאב
לי. והנפש שלי נאבקה. שלחה זרועות אל האויר ושבה בכל פעם מחדש – מובסת.
זה היה כך עד לרגע שנכנעתי לגמרי. הפסקתי להילחם. הפסקתי להיאבק. "אם יהיה עלי למות – אמות" כך
החלטתי בתוך עצמי. ואז בא ריק. ואקום. אינות. עצרתי הכל בחריקת בלמים. ירדתי מהרכבת. נפרדת בתוכי,
מספידה את עצמי, בטוחה שהכל נגמר. סוף.
"הו… באמת". התלוננה סו. "מה הקשר בין עליו של הקיסוס להחלמתך? בואי נאכל מעט מרק".
"אין לי תיאבון". אמרה ג'ונסי. "רק ארבעה נותרו. אני אראה את העלה האחרון נושר ואז אלך גם אני".
ְ "נסי לישון", אמרה סו. "אני חייבת לקרוא לבֶּ רמָ ן, שישמש לי מודל לציור. אני מיד חוזרת".
ברמן היה צייר שגר מתחתן. הוא היה מעבר לשישים, חלם תמיד על יצירת מופת משלו אבל במשך שנים
לא צייר, למעט משיכת מכחול פה ושם. הוא השׂתכר מעט כמודל לאומנים הצעירים שברובע ולמרות שהיה
זקן נשכני הוא חיבב את האומניות הצעירות שגרו מעליו.
סוּ מצאה את ברמן שתוי מעט בדירתו וסיפרה לו על אחיזתה הרופפת של ג'ונסי בחייה.
ברמן הזקן, בעיניים אדומות, זעק את מיאוסו מדמיונות אידיוטיים שכאלה.
ג'ונסי ישנה כשהם עלו. היא וברמן השקיפו בחשש מבעד לחלון על שיח הקיסוס. גשם קר מעורב בשלג
החל שוב לרדת.
בבוקר למחרת מצאה סו את ג'ונסי בוהה בחלון. והנה… לאחר משבי הסופה העזים שהשתוללו בלילה, עוד
ניצב אל מול הקיר עלה קיסוס יחיד, האחרון שעל השיח. ירוק צהבהב, קרוב לגבעול, תלוי באומץ על ענף.
"האחרון", אמרה ג'ונסי. "הייתי בטוחה שיִ נשוֹר בלילה כששמעתי את הרוח. הוא ינשור היום, ואז… אמות
אני אתו".
היום הלך וחלף, ומבעד לאור הדמדומים הן יכלו לראות את עלה הקיסוס הבודד נצמד לגבעולו, וגם רוח
הערב והגשם שהתחדש לא יכלו לו. עלה הקיסוס הבודד היה עדיין שם.
ג'ונסי שכבה, מביטה בו במשך זמן ואז קראה לסו.
"העלה האחרון נשאר שם כדי להמחיש לי איזו טיפשה הייתי". אמרה ג'ונסי. "לרצות למות זה חטא. אשמח
למעט מרק עכשיו. הביאי לי גם מראה, וכמה כרים, ואתבונן בך מבשלת".
בצהריים שב הרופא. "היא יצאה מכלל סכנה. קצת תזונה והשגחה – והיא בסדר. ועכשיו אני חייב לרוץ
למקרה אחר, בקומה למטה. ברמן שמו – איזה אמן, נדמה לי. גם דלקת-ריאות. הוא איש זקן והמחלה
חריפה. אין לו תקווה".
בערב ניגשה סו למיטתה של ג'ונסי. הצבע חזר ללחייה.
"יש לי משהו לספר לך", היא אמרה. "מר ברמן מת היום מדלקת-ראות. הוא נמצא בחדרו בבוקר, כשנעליו
ובגדיו ספוגי מים. הם מצאו עששית וסולם, כמה מכחולים מפוזרים, ומשחות צבע בירוק ובצהוב. הציצי
בקיסוס, יקירה, על העלה האחרון שעל הקיר. לא תהית למה הוא מעולם לא נרעד מהרוח? זו יצירת המופת
של ברמן… הוא צייר אותה שם… בלילה בו נשר העלה האחרון"
אם כן, לאחר שנכנעתי עד סופי ומשהו בי הפסיק לפחד מלמות,
באה ההסכמה לשהות בתוך "הריק." למצוא יופי בהתרוקנות הזו. לנח בתוכי ולהעמיק בכל רגע ורגע את
הקשר עם עצמי האותנטית ועם הבורא.
מי אני?
מה אני רוצה
?
במה אני חושקת?
מה הסתיים בחיי ואני מאפשרת לו ללכת ומה אני רוצה ליצור מחדש?
האם אני חיה את החיים שאני רוצה?
האם אני משקיעה באוגדן האהבות שלי? במה שחשוב ויקר לי?
ואז – חשוב יותר מכל זה למצוא חוט, דק ככל שיהיה, שקושר אותך לתקווה. לתקוה ולאמונה שעוד מעט יבוא
משהו חדש וטוב יותר. עוד מעט השמש שוב תאיר עלייך.
ואדם אחד לפחות, שלא מפסיק להאמין בעבורך שיש מוצא! יש דרך! יש אופק!
וזה ללא תלות בנסיבות שאת נמצאת כרגע. זו אמונה ללא תנאים שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. אמונה
ללא תנאים בגלגל הזה של לידה – מוות – לידה.
לידה מחדש היא חיבור מחדש לרצון החיים ומחוייבות פנימית עמוקה להתחיל לבנות לעצמי את החיים שאני
באמת רוצה והם רוטטים בהתאמה לגופי, נפשי ונשמתי.
"ב – כ'ה בכסלו, אם תסכימי, את תבואי להתאשפז בלב שלי
את תישני אצלי בידיים כל זמן שהכוכבים יעידו שעוד לילה. בזמן הזה- אני ומקהלת המיילדות וכל כוהנות
העולם החדש נספר לך על הפלנטה שאת עומדת לקום אליה בבוקר, נספר לך שעל אף שיש פרידות פה
וגופים מתים, כל יתר הזמן חיים, שלמרות שלפעמים אנחנו מתנהגים כאן ללא צלילות הדעת, כל היתר-
אנחנו אנשים תמימי לבב שכמיהתם לרקוד בגשם ולחרוש את השדות, לשיר יחד ולאפות ריח טוב של
אהבה זה לזה, נספר לך שהעולם כאן הוא בטוח והאדם טוב מנעוריו (רק את זה נספר לך)
נמתיק לך בלשון גרעין מן האור וזרע מן השורש של העצים,
לפני שהבוקר יעלה נוסיף לך שם מאותיות הנשמה שלך והוא יזרים אצלך את כל הדם מחדש. עם צאת
החמה נערוך לך טקס שמחת הבת ונשיר לך שעות ארוכות "ברוך שעשני כמו שאני" ותראי איך כל החמצן
שאבדת במעברים ישוב אלייך
ואיך את תהיי קלה כמו נוצה
ואיך תלכי לחיות בקצב של הטבע שלך
ואת תשירי הרבה
ואת תהיי נולדת מחדש
ואת תהיי חיה"
"הו תרז תרז," לקחתי את הידיים שלה ושמתי אותן סביב בטני וחבקתי אותי דרכה
והיא צחקה
ולי היה חמצן לעוד כמה ימים"
(מתוך "כך היתה תרז – לידה)"
לקום מחדש מנקודת מבטי זה תהליך. וזה שיעור גדול באמונה, חריצות והתמדה וסבלנות. יש יחידי סגולה
שזוכים לחסד אלוהי וקמים יום בהיר אחד כאילו לא היה דבר קודם, אולם מרביתנו קמים בצעדים קטנים.
כל יום פסע אחד קדימה. כל יום עוד ניצחון קטן של עצמנו.
הדברים שמצאתי אותם כהכרחיים לתהליך הזה הם:
.1
סביבה תומכת – סביבה שמכירה בסבל שלך ומאמינה לך, סביבה שלא מפסיקה להחזיק את התודעה
שאת מסוגלת לקום. שזה יקרה.
.2
תקווה – צריכה של סיפורי גבורה ותקומה של אנשים אחרים.
.3
שינוי האמונה שקונה לה מקום של כבוד בתקופת משבר: "ניסיתי הכל. אין יותר מה לעשות" לאמונה
שאומרת: "עוד לא ניסינו הכל. תמיד יש עוד משהו שלא ידענו עליו והוא עשוי לסייע"
.4
פעולת הנפה – פעולה אחת קטנה במציאות שתניע את המערכת להתחיל להתקדם.
(אצלי הפעולה היתה כלכך קטנה כי לא היו בי כוחות לדבר. אצלי הפעולה היתה לאמר "בסדר, תודה,
אבוא." זו היתה חברה שהודיעה לי שהיא קבעה לי תור למנהלת מחלקת כאב והודיעה לי את התאריך
והשעה. מאותה פגישה משהו התחיל לנוע. כל מה שידעה הרופאה הזו לעשות זה לתת לי פתח קטן של
תקווה. זה הכל. מדהים לראות איך הגופנפש מגיבים לזה, נכרכים סביב זה, מוכנים לרגע להרים את
הראש
.
.5תשומת לב לשפה שאנחנו מדברות בה. לגייס משאבים פנימיים לשפה חיובית שיש בה אמונה בטוב.
.6
לשתף את המעגל הקרוב בתהליך שאת עוברת ולהעז לבקש עזרה. אפילו בפעולות קטנות. אלוהים
נמצא בפרטים הקטנים.
.7
להוקיר ולשבח את עצמך על כל תנועה קטנטנה של התקדמות. (כמה מתנות קניתי לי… אמאלההה..).
.8
לנקות, לנקות, לנקות – לעשות טיהורים וניקיונות בכל תחומי החיים:
מערכות יחסים, הבית (כולל כל מגירה וכל ארון,) כספים, עבודה, תזונה וכו…'
משבר מספר לנו שאנחנו לא חיים כפי שנכון לנו. והלידה מחדש מתחילה להתרחש כשאנחנו מפנים
מקום נקי.
.9
השקעה וטיפוח יומיומי של הגוף: מגע, תנועה, תזונה, שינה, טיפול בעור, בדיקות.
אין מנוס ממנו. ניסיתי לברוח ממנו. האמינו לי שתמיד הוא ניצח!
.10
חיבור עמוק ויומיומי לבורא עולם, לעולמות הרוח, למשמעות , לתפילה וגמילות חסדים.

 

ספטמבר 2019

קול קורא לנדוד, לנדוד…
נגזר עלי לנדוד.
כך נגרל על ראשי כשהתגלגלתי לכאן, ילדה לבנת עיניים ובליבה
מפעמים פיוטי חיים.
כיסופי נצח למלאכי הדרכים הלא חרושות.
לאחרונה, הכתה בי ההבנה כי
עד יומי האחרון אעמוד
פשוקת ידיים

האחת – תמשכני אל הבית.
חלקת אדמה קטנה.
כמה עצי פרי.
נשמה שתצעד איתי אל סופנו
שני ספלי תה
צחוק הנכדים
תמונות באלבומים
בוקר ואז ערב

ושקט. ומנוחה. ודי. מספיק לי. אשרי וטוב לי
והשניה – לא תנום ולא תישן
"לנדוד" היא תקרא לי
"לנדוד. הלאה מכאן
הלאה ממך
מכל מה שידעת"
ושוב – תמשוך האחת
ותפציר בי להניח את שיגיונותיי
ודמיונותיי,
תפרוק את מזוודתי הלוחשת,
הכוספת אל טל הממתין לי בפסגות ההרים שאין גופי יכול להעפיל אליהם
"הנה לך כל מה שחפץ האדם
בית, ילדים, משפחה,
קיץ וסתיו והעונות
צאלון עצום בגינה
אוחז אותך בביטחה
שבי תחתיו ונוחי
הלא נדדת כלכך הרבה
לא די לך"

וידי השנייה תדמע את געגועיה אל השבילים ואל השפות שלא שמעו אוזניה,
ידי השניה לא תוכל להניח לאהבה שנגעה בה כנגוע דובדבן בדבוקתו,
רחוקה נותרה אהבתי שלא נתממשה ונותרה תלויה בין רקיעים.
פה אל פה הבלנו נשימה
והחלפנו פסוקים
ולכמה שעות היינו ילדיו של הירח
זרענו כוכבים בעינינו
והיינו אחד עם כל פעלוליו של אלוהים. עם האגמים והשדות

וכל הים. כל הים.
ואז –
רעמה המציאות
והקצתי
נלקחתי באחת חזרה אל הבית
ואל חלקת האדמה
אל שני ספלי הקפה
ואל הכסא הלבן
הנעול
תחת עץ הצאלון
נגזר עלי לנדוד
ומשכך
החלטתי לבחור בגורלי
החלטתי לראות בנדודים את יופיו של הקיום.
החלטתי להעניק את בדידותי להיות לבית בעבור העולם.
אחרי הכל, אין מרחב יותר גדול מלבדות להכניס אליו חסרי קורת גג.
נכתב עלי לנוע בין קצוות ידיי
ומשכך קרה –
החלטתי ש"הרצוא ושוב" הזה יהיה תכלית קיומי
יהיה הבאר ממנה אלגום
וממנה אכתוב
ממנה אוהב עד איבוד הכרתי
וממנה אעלה וארד
ואפול ואקום
ואמות
ואחיה
כך החלטתי
"אני נודד כל חיי, נדודים חיצוניים בין מדינות, יבשות, ערים ודירות. נדודים פנימיים בין צורות האופי
והאישיות שמשתנות עם הזמן, בין תנועת הנפש שבתוכי, שאותה אני מנסה לפענח מאז ומתמיד. נדודים
אינטלקטואליים בין עולמות ידע שמושכים אותי אליהם, כמו שירת סירנות שאני לא עומד בפניה, וכנגד
כל הגיון בריא, אני פשוט עוזב הכל, קופץ מהסירה ושוחה אל אי חדש של חוויות וגילויים. זה ריגוש ממכר,
ומי שחווה זאת פעם אחת, יודע כמה קשה להתנגד בפעם הבאה שזה תופס אותך בהפתעה בדיוק ברגע
שהתחלת לבנות לעצמך מקום יציב בעולם, והקול הזה, הו הקול הזה, לחש שמגיע בכל יום עם השקיעה
בים: "אתה נווד! אתה נווד! אתה נווד!…
" (משה כץ)
אני הוגה את המילה "נדודים" ואני כותבת את כל מה שעולה בליבי נוכח המילה הזו.
נדודים – נע ונד, נדנוד, נדודי שינה, נדידת נתונים, מתנדנד, תרמיל, עזרה ראשונה, נופים, שמיים, ימים, מדברים,
ציפורים נודדות, פספורט, מטוס, רכבות, נעלי הליכה, שלכת, מצלמה, עיניים. עיניים. עיניים.
והמילים עפות ממני ומפנות מקומן לפרץ של רגשות שגועש בי.
עצבות כזו, עצבות של מסעות אינסופיים
עצבות של פרידות
הרמן הסה "(מתוך "נדודים)"
"הייה שלום נוף מולדתי. אני נפרד ממך כנער הנפרד מאמו. הוא יודע שהגיעה עת להיפרד מאמו, אבל הוא
גם יודע שלעולם לא יעזוב אותה לצמיתות, גם אם ירצה בכך. געגועים אל מולדתי. בעצם, אדם.
"
עצבות של בנייה והרס ובנייה והרס,
עצבות של תלישות קיומית, מעברים מעברים מעברים
ואז גם "מעל ומעבר"
הרבה מעבר לאדמה הזו
מעבר לגבולות שלי
של החברה
של מה שהתודעה הורגלה
ואז אני מבחינה גם בסוג של התרגשות, של שירה, של מיסתורין עצום, של אפס מגבלות, החיים פתאום
מתכנסים למשהו פואטי שמרעיד את ליבי
הרמן הסה (מתוך ספרו "נדודים:)"
"ליד הבית הזה אני נפרד.
יעבור זמן רב עד ששוב אראה בית כזה.
אני הולך ומתקרב אל מעבר האלפים
כאן מגיע אל סופו סגנון הבניה הצפונית והגרמנית –
ועימו הנוף הגרמני והשפה הגרמנית.
כמה יפה הוא לעבור גבולות כאלה…
"

 

 אפריל 2019

שמחת הבת
אני ילדה של אפריל. והאפריל הזה אחגוג 47אביבים שאני על
פלנטת ארץ.
חשבתי שזו הזדמנות נהדרת להכין עבורכן/ם עלון חגיגי ומיוחד.
ואכן כך עשיתי!
קראתי לנושא של העלון הזה: "שמחת הבת" והוא יעסוק ביום הולדת ונשים.
תשע כותבות, משוררות וסופרות מופלאות, שעם כל אחת יש לי חוט זהב מיוחד, כתבו גם הן, כל אחת מנקודת
מבטה ויצירתיותה, על הנושא של יומולדת ונשים.

כתבתי על האפשרות לראות ביום הזה יום חג. "ראש השנה לעצמי", חג האהבה שלי אלי ולסובביי.
חג להתחיל בו מחדש… לחתום שנה אחת ולפתוח שנה אחרת.
זו הזדמנות לריענון ושינוי והתבוננות נוספת על חיי. הזדמנות לחגוג את מה שיש ולאחל למה שהייתי עוד רוצה…
כבר שנים רבות, שלקחתי את יום ההולדת שלי כהזדמנות להעניק אהבה, לעשות מעשה קטן וטוב בעולם.
כבר שנים שהיום הזה הוא הזדמנות שלי להשפיע ולהרבות באור. כבר שנים שהיום הזה בשבילי הוא עוד
אחד מיומיום האישה אבל בצורה מכוונת יותר, חגיגית יותר, מושקעת יותר.
עם השנים התאהבתי ברשימות, עם הזמן מצאתי שיש בהן משהו שהן יעילות, מעוררות השראה ומיטיבות
מאד. אז הכנתי עבורנו 47הזדמנויות שיום ההולדת יכול להוות פלטפורמה עבורן, קרש קפיצה, טקס
והצהרת כוונות:

1.לערוך רשימה של כל ההצלחות וההישגים שהיו לי השנה בכל תחומי חיי (ההצלחות הן ביחס לעצמי,
גם הדברים שנראים קטנים כביכול הם גדולים, כתבו הכל, בנדיבות לב כלפי עצמכן.)
2. לערוך רשימה של כל מה שאני סולחת לעצמי ולאנשים שיקרים לי בסביבתי (תהליך סליחה הוא הדרך
המהירה ביותר להתעורר.)
.3 לקבוע ביומן 12פגישות לאורך השנה עם חברות/ים שהייתי שמחה להפגש איתם/ן מפגש אינטימי,
מרגש, חשוב, פנים אל פנים (הסיכוי שמשהו שלא כתוב ביומן יקרה – הוא קטן מאד. לקבוע ולכתוב ביומן
זה סוג של צעד הנפה והתחייבות פנימית,) להגיע לכל מפגש כזה עם מתנה קטנה.
.4 להירשם לקורס שנפשי חושקת בו ורוצה לשנה הקרובה. הרבה פעמים מרחק, זמן וכסף חוסמים לנו
את התודעה ו"מספרים" לנו שזה בלתי אפשרי עבורנו. אך אין הדבר נכון. ברגע שתחליטו שאתן עושות
את זה – יימצאו הפתרונות.
.5 לבחור חמישה אנשים ולקנות להם מתנה בלי שום סיבה מיוחדת וללא קשר ליום הולדת או אירוע מיוחד…
רק מתוך האהבה וההערכה אליהם.
.6 לעשות סדר בבית: חדרים, סלון, מגירות, חדר עבודה, ארון בגדים, מרפסת, טפסים. כל תחום או מרחב
שאינו מסודר, גוזל מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה ומייצר "רעש" סמוי בתודעה שלנו. הסדר מביא בהירות
ויציבות ומכניס אור ואויר חדשים לחיים. (זמן נפלא להיפרד מדברים שאיננו צריכות יותר ולייצר מקום
לדברים חדשים להיכנס.)
.7 לתקן/להחליף מוצרים חשמליים שכבר לא משרתים אותנו (ישנים, מקולקלים.) המוצרים האלו באים
לשרת אותנו ולהקל על יומנו, ואם זה כבר לא כך אז זו הזדמנות נהדרת לטפל בזה.
.8 הזדמנות לממש חלום כלשהו שיש לי. כל חלום שאנחנו מממשות מגדיל את תחושת היכולתיות והשמחה
שלנו.
.9 לקחת לעצמי יום (או יותר) חופשה מהעבודה (לא בגלל שאני חולה חלילה) ולפנק את עצמי בכל מיני
דברים שמסבים לי עונג.
.10 לקבוע עם ההורים (במידה שהם בחיים ובריאותם מאפשרת) יום של אהבה. ללכת איתם לאיזושהי חוויה
משותפת, להצטלם, לשמח אותם.
.11 לכתוב מכתב אהבה בכתב היד שלנו, להכניס בתוך מעטפה עם בול ושלוח לאהוב/אהובה שלנו. אין
תחליף לריח של הנייר ולכתב היד הטבעי שלנו .
12. לכתוב כמה פוסטים של פרגון לא-נשים שנתנו ערך לחיינו, שימחו
אותנו, ריגשו אותנו, המילים הטובות שלנו יכולות לשנות עולם.
.13 להעביר כל מיני פריטים טובים ויפים שיש לנו ושאנחנו כבר בשלים
להיפרד מהם ולאפשר למישהי/ו אחר להנות מהם: תכשיטים,
בגדים, חפצי נוי, ספרים ועוד…
.14 לבחור אחד מהפרוייקטים שמישהו עושה למען עולם טוב יותר,
למען מטרה מבורכת ולתמוך בו.
.15 לקבוע מועד ולצאת לטיול באחד מאוצרות היופי שיש לנו במדינה
שלנו. צפון, מרכז, דרום, הרים, בקעה, רמה… כל מקום שחפץ
ליבכן.
.16 להתחדש במחברת חדשה ויפה ולהתחיל לכתוב כתיבה חופשית.
כתיבה למען עצמי, כתיבה שמסייעת לי לנקות דברים בתוך עצמי, להתבהר, להבין…
(ואם כבר זה… אז לא יכולה שלא להמליץ מאד על המחברת "מסע במילים" של אחות ליבי – חגית
אלמקייס, יומן משגע ועשיר ומלא השראה לכתיבה.)
.17 לבחור צלמ/ת שאני מרגישה נח ובטוח, ולקבוע מועד לצילומים. כן, כן, צילומים של עצמי. גילויים כל כך
גדולים והתפתחות כל כך עצומה קרתה לי מאז שהסכמתי להעז להצטלם… להיפתח אל עצמי, לראות
את עצמי מבעד לעיניים נוספות… ממש חוויה מכוננת.
.18 במידה ועדיין אין לי כזו – ליצור לעצמי פינה בבית משלי, פינה שבה אני יכולה לנח, למדוט, לכתוב,
להתפלל. לשים בפינה הזו פריטים יפים שממלאים את ליבי בשמחה. פינה משלי היא לא מותרות. זה
ממש צורך עמוק לבריאות נפשית.
.19 להסתפר! (אני שנים לא עשיתי את זה)… לרענן את השיער ולשנות את המראה שלו..
.20 לקנות מצעים חדשים, יפים ונעימים למיטה שלי/נו. לבחור סט שמענג את החושים, שהבד שלו נעים לנו
והצבעים שלו טובים לנו… איזה כיף זה!
.21 לעשות סדר בכל נושא הכספים בחיים שלי (במידה ואין לי כזה). בהירות וסדר בכספים זה בהירות וסדר
בחיים. זוהי הרגשה של עוצמה ושליטה על החיים. זמן לדעת את מצב החשבון/ות שלי. אם אני בגירעון –
לעשות תוכנית עבודה ולהגיע למצב מאוזן. לבדוק את הביטוחים, לוודא שאיני חיבת לאנשים כספים…
(יש מבנינו שהנושא הזה כאוב מאד. ניתן להיעזר באיש מקצוע – זו ברכה גדולה.)
.22 לקנות לעצמי זר פרחים יפהפה ולהניח אותו במקום שאני נהנית להסתכל עליו… כמה אושר זר כזה
מכניס ללב.
.23 הזדמנות להכריז על יום ללא מדיות והסחות דעת: הודעות, ווטאפ, פייסבוק, מסנג'ר – התנקות!
.24 הזדמנות להפוך את יום ההולדת לאירוע של התרמה למען מישהו או משהו, שאנחנו מאמינות בו. היתה
לי הזכות לעשות את זה פעמים רבות מאד, והנתרמת המרכזית הייתי אני! זו תחושת התעלות ושמחה
שקשה לי לתאר.
.25 להפתיע את השכנים שלי במשהו קטן וטוב. "טוב שכן טוב משמן טוב…" באחת משנות יום הולדתי הנחתי,
בשעת בוקר מוקדמת, ורד בתוך בקבוקון קטן, ליד כל דלת בבנין בו אני גרה. זה הסב לי אושר רב ואני
יודעת ששימח גם כל אחד מהם שפתח את הדלת ומצא ורד יפה עם פתקית וברכה עליה.
.25 לכתוב לכל ילד מילדיי (למי שיש) מכתב אהבה, להודות על קיומו בחיי, על המתנות שהוא מעניק לי ועל
האור המיוחד שלו.
.26 לחגוג את הזוגיות והאהבה שלי בכל דרך יצירתית ומשמחת… להניח מכתב לבן/בת הזוג שלי ולספר לו
כמה אני אוהב/ת אותו וכמה אושר יש לי שהוא בחיי.
.27 להתחלות שמייעלות את חיינו: להתחיל לקחת עזרה בבית, להתחיל להכין כל יום שייק פירות בריא,
להתחיל לכתוב כל יום כתיבת בוקר וכו'… (עירכו רשימה של כל ההתחלות מהסוג הזה שהייתן רוצות
להכניס לחייכן וראו כיצד כל פעם אתן לוקחות על עצמכן התחלה אחת כזו. זה כ"כ משמח.)!
.28 הזדמנות ליצור לעצמי חדר שינה מפנק, רומנטי, ומרגש… הפריטים שבחדר, הוילונות, האור, אולי נרות,
אולי פרחים, המצעים, השידות, הצבעים בחדר… איזה אושר זה לחיות בתוך חדר שינה כזה.

29. הזדמנות להזמין חברות ולעשות ערב של כיף והנאה… נשים ואוכל זה מתכון מנצח לחגיגת הלב. קלפי
מסרים והעצמה תמיד משדרגים את האוירה…
.30 הזדמנות להיזכר בתחביבים שלי, ולראות מה אני יכולה להחזיר למציאות החיים שלי, אפילו בצורה
מזערית. מימוש תחביב הוא יצירת קשר מיידי עם הילדה הפנימית שלנו. קראתי על מישהו שחזר לממש
את התחביב שלו, רכיבה על אופניים, והוא סיפר שהוא איפשר לו להפסיק טיפול פסיכולוגי ולהרגיש
מאושר! זה עמוק מאד!
.31 למי שבפייסבוק – זו הזדמנות לחדש ולרענן את הדף. להחליף תמונת פרופיל, לכתוב משהו שעוד לא
כתבתי, לספר משהו מיוחד על עצמכן… זה ממש כמו מקלחת נעימה!
.32 ואם במקלחות עסקינן – הזדמנות ללכת לעיסוי, או יום ספא, לענג את הגוף והחושים… אחחח איזה
תענוג!
.33 הזדמנות ליצור שופינג מיוחד עם שפע גדול. לארגן קבוצת חברות, כשכל אחת מוזמנת להביא איתה
פריטים טובים מהבית שלה: בגדים, ספרים, תכשיטים. לפרוש את כל הפריטים שנאספו ולאפשר לכל
אחת להתחדש מפריטי חברותיה… מה שכבר נמאס עלי – יכול לשמח מאד מישהי אחרת!
.34 הזדמנות ליצור, בכל אחד מתחומי היצירה. יש היום אינספור סדנאות וחוגים בכל אחד מתחומי היצירה.
עוד לא מצאתי משהו שמרנין כלכך את הנפש יותר מיצירה: שירה, כתיבה, פיסול, ציור, ליבוד, חימר,
דיג'יי, תכשיטנות, ועוד ועוד…
.35 הזדמנות לקבוע כמה פעילויות לליכוד המשפחה. אנחנו עכשיו החלטנו על כמה בילויים משותפים
למופעים/הצגות לכל המשפחה, אחים, גיסים ונכדות/ים… מה שנשאר לנו בסוף זה רק החוויות שאספנו!
.36 אמאלהההההההה… עד …47תחזיקו לי אצבעות!! ואם הגעתן לקרוא עד הנה… אתן פשוט אלופות!!!

  מאי 2019

"הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים"
אתי,
כלכך קרובה, כלכך אנושית,
כלכך נשגבת
לו היית בין החיים, אתי, הייתי עושה
כל שביכולתי כדי להיות קרובה לרוח האל המפעמת בך, כדי ללמוד אצלך וממעיינותייך, כדי לשוחח איתך,
להינגע מן הכתר שהושם מעל ראשך, כדי ללכת אחרייך לעולם טוב ויפה ומנחם הרבה יותר. איני יודעת
איך זה קרה, אבל נחשפתי אלייך רק לפני כמה שנים, וקראתי בך כמו הלך במדבר אשר מצא מים חיים.

כל
פסקה שקראתי סמר עורי מרוב הגבהות שיכולה נשמה להגיע אליה, מרוב האצילות שפגשו עיניי ופגש ליבי
בין פסוקייך.
מהיום שהתוודעתי להוויתך ולכתבי ידייך, חשתי שנקשרה
נפשי בנפשך באיזשהו מימד ושכל אדם בעולם יכול
לשאוב ממך כוחות ותעצומות ורצון אדיר למצוא את
האל שבתוכו. יש לי הזכות להקדיש את המילים בעלון
הזה ליפי ליבך הכותב וההוגה, הלב שבחר להציל אחרים
ולא את עצמו, הלב שסיים את היומן בדמי ימיו במילים:
"הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים"
תודה על הנחמה וענפי האור שהותרת לי
משוררים כמוך לעולם אינם מתים
הם ממשיכים להתקיים בעוצמה ובפעימת רקיעים בתוך
הלבבות
באהבה ובקידת הודייה
חלי

אהרון אפלפד כתב בהקדמה ליומנה של אתי הילסום, "השמיים שבתוכי" כך:
"יומנה של אתי הילסום שנכתב בשנות המלחמה באמסטרדם ,לא רחוק ממסתורה של אנה פרנק, הוא ללא
ספק אחת התעודות המפעימות שראו אור. התעודה שהשאירה לנו אתי הילסום היא יותר מווידוי. בסיסה הוא
אמנם האני, אני שנתערטל מהרבה לבושים, אך ראשה שואף אל השמיים. זוהי התפתחות איטית וכמוסה
שראשיתה באהבת איש והמשכה אהבת אנשים ולמעלה ממנה – אהבת האל"
בשבילי, אתי הילסום וכתביה הם עדות חיה לאפשרות להתעקש על היטהרות הלב. "השואה נתפסת בדרך
כלל כרגע של התרוקנות האור האלוהי מן העולם," אומר אפלפד, "אך אצל הילסום, דוקא רגעי המצוקה
האלה הם רגעים של התעלות רוחנית."
אז מי זו אותה אתי הילסום?
אתי הילסום נולדה ב־ 1914במידלבורג שבהולנד. אביה היה חוקר העולם הקלאסי, ואִ מה בת למשפחה יהודית
שהיגרה להולנד מרוסיה. בתקופה שבה הנאצים השתלטו על גרמניה השכנה אתי שקועה הייתה במסעות
אינטנסיביים של חיפוש עצמי – אף כי הצליחה אז לסיים גם את לימודי המשפטים. במארס ,1941מיד לאחר
שהנאצים פלשו להולנד, החלה אתי לכתוב יומן. יצירה זו שהתגלתה לעולם לאחר המלחמה נתפסת היום
בעיני רבים כמופת ספרותי שממנו נשקפת ראייתה הרוחנית המיוחדת (יומן זה ראה אור בעברית בהוצאת
"כתר" תחת השם: "השמים שבתוכי: יומנה של אתי הילסום" – אדמיאל קוסמן.)
אתי הילסום חיה באמסטרדם בעיצומן של שנות השואה השחורות, ,1943-1941ועל שנתיים אחרונות אלו של
חייה אנחנו קוראים ביומן מרתק ומדהים זה. יומניה של אתי הילסום אינטימיים ביותר וגלויי לב. הם עשירים

בפרטים על ידידים ובני משפחה, על המראה
שנשקף מחלון חדרה ואף על ריח היסמין שבחצר.
השואה חודרת ליומנים בהדרגה: בתחילה – מצעדם
של חיילים גרמנים ברחוב, אחר – פירוט הייסורים
שניתכו על יהודי אמסטרדם, ולבסוף – הטרנספרים
והשילוח הסופי למחנות המוות. בספטמבר 1943
נשלחה אתי הילסום לאושוויץ, שם מצאה את מותה.
40שנה המתינו היומנים כמוסים ומוסתרים מעין
רואה. משפורסמו – לראשונה בהולנדית, ובתוך
שנתיים בעוד למעלה מעשר לשונות, נחשפה
עדות מופלאה בעוצמתה על התעוררות רגשית,
אינטלקטואלית ודתית של אישה צעירה יוצאת
דופן נוכח האיום הנורא ביותר שידעה האנושות על עצם קיומה.
מה היומן שלה שב ומלמד אותי, כל פעם מחדש, כל פעם בעוד רובד?
– הוא מלמד איך לכרוע ברך אל מול המציאות ואל מול האל שבתוכי
– איך להתמיר את הכאב לאנרגיה של חיים
– איך להגביה מעל השנאה, הקנאה והטינה
– איך לסלוח
– זהו מסמך של התפארת המצויה בתוכנו, בבני האדם, שנכתבה בשעות בהם מלוא הכיעור האנושי פשה
בכל פינה.
אתי הילסום היא אחת מחוקרות וכותבות הנפש המרתקות שפגשתי,
אני מוצאת שלא אחת שיריי מתכתבים עם רעיונותיה. הנה למשל קטע מתוך יומנה:
״בבוקר, לפני שאתחיל במלאכת היום שלי, אקדיש חצי שעה ל"התבוננות עצמית:" להקשיב למה שקורה
בתוכי,ללכת לאיבוד. אפשר גם לקרוא לזה מדיטציה, אבל המילה עדיין מבהילה אותי קצת…
זה לא כל כך פשוט… צריך ללמוד איך עושים את זה. קודם כל צריך להתנקות מכל הפסולת והזוטות של
היומיום. הרי ראשי הקטן חדורתמיד אי שקט שאין לו הצדקה… וזאת תהא מטרת המדיטציה:
שתוֹכִ י יהיה למשטח גדול ורחב ידיים, שאין בו זכרלסבך השיחים המסתיר את הנוף. כלומר, שייכנס בי
משהו מן ה"אלוהים," אותו משהו שקיים ב"תשיעית" שלבטהובן. וגם משהו מן ה"אהבה," לא האהבה שהיא
דבר מותרות, שאתה מתהולל בה לשעה קלה ומתפעלמרגשותיך הנשגבים, אלא האהבה שאפשר ליישם
אותה בחיי היומיום
״ (עמ' )23

וכך כתבתי אני באחד משיריי "תעשי לך בוקר:"
מילים הן לפעמים חוֹפים…
"…בכל אשה יש אלפי שמשות
כשאחת שוקעת
זורחת חדשה ויפה עוד יותר,
קומי לעשות לך בוקר
העיקר הוא הבוקר
הוא ראשית כל היום,
בוקר שלא תקומי לעשות
יתהפך עלייך לקוברך
ירקיב לך את הטעם,
הבוקר שתעשי לך
יקבע את יומך
את המנגינה שתלך אצלך בבית,
את השמחה של הילדים,
למדי לעשות לך את הבוקר
למדי להעיר את הבית
לשדה שיש בו תלם
ששמת בו עקבות שילכו אחרייך,
למדי להעיר את הבית
לנתיב
שיש בו אשה
שיושבת על מקומה
ואפשר ללכת אחריה,
קומי להכין לכם
בוקר טוב"

מי שסייעה לי להתמודד עם מצוקות גופי ונפשי כלכך הרבה פעמים היו מילותיה של הילסום והרוח האינסופית
שלה, הדרך האמונית הבלתי ניתנת לתיאור שהיא סללה לעצמה:
"אלוהים לא חייב לנו הסבר, אנחנו חייבים לו,"
(עמ' )108כך היא כותבת, ובמקום אחר היא מוסיפה: "זה מפליא
כלכך. אנחנו שרויים במלחמה. אנשים נשלחים למחנות ריכוז. מעשי האכזריות היומיומיים הולכים ומתרבים…
אני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר… כל אלו ידועים לי ועיניי פקוחות… ובכל
זאת, אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים… ככה זה. זאת תחושת החיים שלי. ואין מלחמה או מעשה
אכזריות… אשר יוכלו לשנות אותה"
(עמ' )75-6
אני קוראת בכתביה ואני נושמת. אני נושמת מזה הרבה מאד זמן נשימה מרווחת.
שקטה, נשימה שהפסיקה לרוץ החוצה וכולה נחה בתוך עצמה
לו רק יכולתי בכל רגע ביום לזכור את דבריה, שיהיו מהלכים בתוכי רגע רגע…
אני קוראת את ליבה רב היופי אשר זכה לנגיעת השמיים ואני מרגישה במלואי את הרעיון הקשה והאמיתי
הקובע שגם מחלה וייסורים הם סוג של חסד. גם באופן פרטי ואישי וגם באופן כללי וחברתי.
כן, קראתן נכון:
גם מחלה וייסורים הם סוג של חסד. סוג של בחירה שהנשמה לוקחת על עצמה על מנת לעבור את הסף
ולהתמיר לחיים מלאי רוחניות ומשמעות. להשיג בתוכה את ההכרה המוארת שבני אדם מגיעים לעולם לשני
דברים: להתפתח ולאהוב (לתת!)
וחשוב שנזכור שכל המשתקף בנו מבחוץ- הוא בתוכנו. העבודה שלנו היא לבער את הרע מתוכנו.
זה לא יקרה אף פעם בפעולות חיצוניות.
אני חווה עומק מסוג חדש בתוכי ותזכורת שעוצמתה כעוצמת החיים:
הכאבים שלי מאלצים אותי להתפתח בכל רגע שנשמה פועמת בקירבי!
הם מעירים אותי אל האמת שאני מנסה להימלט ממנה שוב ושוב:
כאב הוא חלק מהחיים
ומוות הוא חלק מהחיים
וכדי לדעת איך לחיות – חשוב לדעת איך למות:
"החיים אינם נראים לי חסרי משמעות.
ואלוהים אינו חייב לנו הסבר על חוסר המשמעות שהוא תוצאה של מעשינו שלנו.
אנחנו הם החייבים הסבר! אני מתי כבר אלף מיתות באלף מחנות ריכוז.
חוויתי הכל על בשרי וידיעות חדשות כבר לא מדאיגות אותי.
בדרך זו או אחרת הכל ידוע לי ועם כל זאת חיי יפים ורבי משמעות, כל רגע ורגע מהם
"
אתי הילסום ויומנה נוגעים בארכיטיפ הזקנה החכמה והאשה המרפאה
"על פי שפתו ותורתו של יונג, מהווה הזקן החכם פרסוניפיקציה – האנשה – של רוח האדם וחוכמתו. דמות
הזקן החכם מופיעה באין ספור סיפורים, אגדות עם, מיתוסים ויצירות אומנות. גם בחלומותינו מופיעה
לעיתים דמות זקן חכם בהתגלמויות שונות. פעם כגורו או קוסם, רופא, איש דת כזה או אחר, רב, כומר או
שייך. לעיתים זה מורה ופרופסור או כל דמות בעלת סמכות וידע רחב. הזקן החכם מייצג כסמל, את קולם
של הניסיון והידע האנושיים המצטברים משחר האנושות וטמונים במעמקי הלא מודע הקולקטיבי שלנו.
תפקידו של ארכיטיפ זה כפי שהוא משתקף באגדות וסיפורי העם, הוא להופיע ולסייע בידי הגיבור והגיבורה
בשעה שזה ניקלע למצב קשה וחסר תיקווה. כשאין לגיבור כל דרך וסיכוי לפתור את הבעיה מולה הוא
ניצב, מופיעה לפתע רפלקציה עמוקה או הבהוב של רעיון , איזו ישות רוחנית תוך נפשית המחלצת אותו
מהסבך חסר הסיכוי
" (ד"ר גדי מעוז)
קשה לי לתאר במילים את ההשתאות אשר אוחזת בי כאשר אני קוראת ביומנה ורואה את הטרנספורמציה
שמתחוללת בנפש האנושית הייחודית הזו למול עיניי ואיך מגיע רגע שהיא מגלה שיש בתוכה את השמיים.
יש בתוכה את הפלא הגנוז, ששום דבר לא יכול לקחת אותו ממנה, שום נסיבות חיים חיצוניות. גם לא המוות
והאכזריות שיכולה להרים ראשה בבני האדם
.

 יוני 2019

החברות הכי טובות
נדמה לי שלא אגזים אם אומר, שמאז ילדותי, לא היה סיפור במקרא
שהרעיד את ליבי כמו הסיפור של "רות ונעמי"
"אל תפגעי [תפצירי] בי לעוזבך, לשוב מאחרייך
כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין
עמך עמי ואלוהייך אלוהיי.
באשר תמותי אמות ושם אקבר
כה יעשה יהוה לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך"
(רות א': 17 ,16)

עד היום, למשמע המילים האלמותיות האלו אני נאלמת דום,
אני קוראת ונותנת למילים להדהד בתוכי ולכל השאלות
שמרחפות בתודעתי כמו מעגלי שמיים:
.1האם לא היו ספקות בליבה של רות בבחירתה זו?
.2מה היה בנעמי, אילו איכויות רות חוותה ממנה, שהסכימה לעזוב הכל מאחוריה וללכת אחריה באש ובמים?
.3מה קורה בנפשה של נעמי כאשר היא עדה לנשמה שדבקה בה עד תום?
.4מה מייצר את החברות העמוקה והאמיצה הזו?
.5מה הם הדברים החשובים ביותר שאני לומדת מהסיפור של רות ונעמי?
דבריה המרשימים של רות מהדהדים עד עצם היום הזה, כ־ 3,000שנה אחרי שנאמרו! הם מעידים בבירור
על תכונה יקרת ערך — על חסד, או אהבה נאמנה. האהבה שחשה רות הייתה כה עזה וכה נאמנה שהיא
החליטה לדבוק בנעמי בכל אשר תלך. רק המוות יפריד ביניהן! כמה עוצמה יש במילים האלו, כמה ביטחון, כמה חיבוק פנימי יש בהצהרה כזו. איזו נפש מאיתנו, בני האדם,
אינה זקוקה לשמוע את המילים הללו? איזה לב אינו זקוק לדעת מעל לכל ספק, שיש מישהו בעולם שלא
יעזוב את ידיו לעולם, יהיה אשר יהיה. מי מאיתנו לא היה רוצה להתהלך על פני האדמה הזו , כשהוא בטוח
שיש בריה אחת לפחות שחוצה איתו את כל המסע, בטוב וברע, בשמחה ובעצב, בפסגות ובתהומות.
אהבתן ונאמנותן העמוקה של רות ונעמי זו לזו, היא אפשרות נפשית מרפאה מעין כמוה. עבורי, זה ארכיטיפ
החברות הקיומית, ארכיטיפ הנאמנות ללא סייג. העיסוק בחברות מהסוג הזה מעסיק אותי שנים רבות.
כתבתי שירים אינספור על החוויה הזו ועל הקריאה להצמיח בתוכנו אהבה מהסוג הזה "אם אנחנו לא נעזור
אחת לשניה – מי יעזור לנו?״
בדברים רבים של החיים על הפלנטה הזו אני מרגישה מאותגרת מאד. בנושא חברות נפש, חברות עמוקה אני
מרגישה כמו דג במים. אני מרגישה שאני יודעת "לעשות חברות," שמגיל צעיר אני בלמידה של האיכות הזו.
וזו איכות נפשית לכל דבר ועניין. איכות של מתן קשב ותשומת לב, נדיבות, הקרבה, כנות וגילוי לב, התמודדות
עם חוסר שביעות רצון, עם משברים, התחלקות בשמחות ובהצלחות של מישהי אחרת, קבלת השונה ועוד
אינספור כישורים שחברות מציעה לנו לפתח.
אז הנה לפניכן 20ציטוטים מתוך שיריי לחברה הכי טובה שלכן:
.1את נדירה, את אחת ויחידה, קומי להעניק אותך לעולם, השמיים מחכים למעופך (קומי.)
.2חיי במשב הרוח הרענן שבך, בנשימת ילדה טרייה, ברגליים מקפצות בגנים (כשאת חיה.)
.3שליבך יהיה פתוח לסבלם של אחרים ויתרגש בך בכל גיל מהזריחות והשקיעות (דוגמנית של אלוהים.)
.4בתוך כל אשה שפגשתי בחיי שוכנות ארבע אימהות, שלושה אבות, שני לוחות הברית ואלה אחת (בתוך
כל אשה.

5. מי יתן ותשתקפי במלואך בים של אלוהים (לעצמה ולעולם כולו.)
.6איך אוכל לעזור לך? מה אומר ויהפוך את ליבך קל יותר? מה אכתוב ויונח ממך הסלע? מה אשמיע באוזנייך
ויהיה לנחמה דקה? (אחות ליבי.)
.7ריבונה של עולמך, פתחי את ליבה לאהבה שלך ועשי אותה מאושרת. מגיע לה! (עשי אותה מאושרת.)
.8אמת ואומץ לב עושים נחת רוח לאלוהים, התעוררי, הגיעה שעתך (הגיעה שעתך.)
.9תתפשטי כשאת באה לבקר בעולם שלי, בואי ככה, בעיניים יחפות ובדופק גלוי לרווחה, אני אוהבת את
עירומי הנפש (עירומי הנפש.)
.10ואהבת לך מבוקר עד בוקר, וידעת מי את ומי אלוהייך וחתמת על שלום עם נפשך למענך ולמען בנותייך,
ואהבת לך- כמוך (ואהבת לך.)
.11אימהות צריכות מפעם לפעם לעזוב הכל מאחור ולבוא בטבע של עצמן, להיזכר איך שהן צוחקות, להיזכר
איך שהן נשים. לפני הכל הן נשים (אימהות צריכות מפעם לפעם.)
.12בעדינות, בעדינות, היא תשוב ותנגן בך הינומת הפסוקים שידעת (בעדינות יבוא עלייך.)
.13אני כאן, מחכה לך בשקט, רק אוספת את הצער עד שתעלה שוב השמש, עד שתעמדי חזרה ותאספי
שוב את כוחותייך, עד שתקומי אלייך מחדש, כל פעם – שוב מחדש (עד שתקומי.)
.14אם תלכי ברגליים שלך את כל מה שאמרתי לך כל העולם ירצה חתיכה ממך, כל הדרכים יסעו אחרייך
(חתיכת שמיים.)
.15ואנחנו נסלח לנו, בודאי שנסלח לנו, כי אנחנו נשים ואנחנו לא מפסיקות ללמוד, בשעה שכולם נרדמים
– אנחנו ערות! (כך היתה תרז.)
.16איפה שתשימי את המבט שלך – שם יפעם העולם (סוד המטבע.)
.17ומה את? עוד גבוהה הרבה למעלה מן השמיים, הודך והדרך נישאים אלעל, יופייך נראה מבעד לכל שברון,
אם אלוהים לא התעייף ממך – אל תתעייפי את ממנו (אני יודעת איפה את.)
.18חיי עד שהעולם ילמד מהי אשה ואיך כנפיים מפרפרות בסתר (ברגלייך חיי.)
.19אין מי שיזכיר: המפתח לדלת של הכלא תלוי על צווארך , את חופשיה (נפש גופנפש.)
.20אסיים בטקסט שכתבתי לחברת נפשי וליבי כבר כלכך הרבה שנים, שנקרא:
"תני לי לאמר לך" מתוך ספר השירה שלי "מגיעות לך ידיים"
"יותר מידי אנשים טובים נקטפים מאיתנו בטרם עת"
אמרתי לה בשיחת הטלפון שלנו שנכנסה לשעות הקטנות של הנפש
דקות ארוכות שוחחנו על הרעיון (המובן אבל לא מתעכל הזה) שאת מניחה את כל אהבתך על מה שיום אחד
ייקרא ללכת. ואת אף פעם לא יודעת מתי שר הצללים הזה יפול עלייך. רעיון שהדעת, גם כשהיא מתעלה
ומתגבהת, גם כשהיא נוטפת אמונה ונאצלת כצמרות כל העצים, גם אז- הדעת מתקשה לבלוע אותה.
"יותר מידי לבבות מתהלכים בעולם פעורים, אחוזי הלם ובפיהם מילים שלא הספיקו להגיע ליעדן"
לכן, בקשתי אותה, "בואי נספיק לאמר הכל"!
כל פעם שנזכה לשיחה כזו ,שאנו צוללות אל ניחוח הורד ומעזות לגעת בשורשיה החשופים
נאמר בה גם מילים כאלו… גדולות
כדי שלא יצא שפספסנו
שלא הספקנו
שעלינו פתאום ולא מלאנו את הכיסים בגן העדן הזה
ברטטי האהבה שהחיים גילו לנו
את רוח המילים שנחליף בינינו – שום דבר לא יוכל לקחת. לעולם!
תני לי למנות בפנייך את כל מה שהחברות איתך הכניסה לעולמי
את איך שהשונות שלך מהנוף שהכרתי – עשתה אותי דומה לך עם השנים
תני למילים שלי לנוע אלייך כפי שהן מבקשות לצאת
אני רוצה להספיק לבקש ממך סליחה
על כל אותם רגעים שלא ידעתי להיות עבורך כפי שהיית זקוקה ועל כל אותן תקופות שנלקחתי אל מדורים
שלא יכולתי להשמיע משם קול

ותודה
אפשרי לי לאמר לך צרור של תודות
תודה עלייך ועל כל החוכמה שהשקית אותי
תודה שתמיד חיכית לי
תמיד השארת את הלב שלך פתוח בלי לבוא איתי חשבון:
"את תמיד מוזמנת להיכנס לנח בו קצת ולהמשיך בחייך"
אפשרי לי לאמר לך שכל המריבות שהיו בינינו
היו רק כי לא ידענו לבקש את מה שאנחנו צריכות
(בני אדם רבים על מקום בטוח. לא פחות ולא יותר)
כמה רגעים יפהפיים זכינו להם
כמה בדולח העברנו מיד ליד
כמה פנינים נטענו אחת בשניה
אין באמת פרידות
שום דבר לא באמת נגמר אף פעם
רק משנה צורה
הנפש שלי נשכבה על הצד ונרדמה שלמה
והורד הזו…
לעולם לא יילקח ממני הנינוח הזה. לעולם
.

 ינואר 2019

בית המפגש – על כוחו, עומקו ומהותו של מפגש
שלוש תמונות של מפגש:
1. לפני כשלוש שנים, אני זוכה לקבל הודעה באימייל מאחת
הקוראות שלי, שלא הכרתי קודם לכן כלל. מעולם לא קבלתי
אימייל כזה. הסקרנות מושכת אותי לפייסבוק בניסיון לפגוש את הפנים שלה. אבל אין תמונה. אף לא אחת.
אני קוראת את שורותיה ודמעותיי זולגות מעצמן. אשה חכמה ומשכילה, אשה דתייה ומיוחדת במינה (כל זה
עוד יסתבר לי מאוחר יותר).

היא כותבת לי מכתב ובו שורות נבואיות שלא פגשתי כמותן. שורות ארוכות, נרגשות, עד שאין כמעט רווח בין
המילים. בסיום האימייל היא חותמת את שמה. אני עונה לה בהודייה גדולה ולב רוטט ונרעד מאד.
חלפו השבועות ואני מכנסת סדנא בבנימינה: "אהבה וחמלה ללא תנאי."
נכנסות נשים מופלאות ומאירות פנים ולב בזו אחר זו.
לפתע נכנסת מישהי, (בעיניים שלי היא נראתה כמו מלאכית) אני מביטה בה, ואותו האימייל עם השורות
הנבואיות עולה לנגד עיניי.
אני ניגשת לחבק אותה, ופונה אליה בשקט בשמה: "תמי" נכון? זאת את?
היא נותרה פעורת פה אך שתינו ידענו היטב – בום! מפגש!

2. אשה יקרה, מופלאה וצעירה משאירה לי הודעה במסנג'ר באחד הימים: "תודה רבה על שיר הבוקר
שהעלית. הוא הציל אותי," אני מתחילה להתכתב איתה ותוך כמה רגעים מסתבר לי, שאנחנו מתמודדות עם
אותה מחלה, עם כל ההשלכות של זה ביומיום ובחיים בכלל. היא כותבת לי בבכי…
הלב שלי מן העבר השני מיד בוכה גם. אנחנו בוכות על כאב דומה. על אובדן דומה. על נכות דומה. אני מרגישה
בבת אחת ובלי שום הודעה מוקדמת שאנחנו שותפות גורל.
אני לא יודעת עליה כמעט דבר והתחושה שלי שגם אין לי צורך בזה. הכאב לא מאפשר לכתוב הרבה מילים,
אולם הנשמה שלה פרושה לפניי, גם הנשמה שלי עוד מעט,עם קומץ מילים, תתגלה לפניה.
אני לא נוהגת להיכנס לפרטים בנושא הזה למעט קבוצה מצומצמת מאד, אבל הנה כאן, בום! התרחש מפגש!

3. לפני 13שנים כמעט הנחיתי הרצאה בחדרה. "רוחניות מעוררת השראה" קראנו לה אז.
לאחר שהאולם התמלא והתחלתי את ההרצאה, נכנסה לה אשה שנראתה לי כמו מלאך. היא היתה לבושה
בבגדי רנטגן לבנים, עיניים גדולות מלאות עומק נראה היה שזה עתה הגיעה היישר מהעבודה שלה. היא נכנסה
קלות והתישבה בשורה האחרונה ליד גיסתה, ושהיא
לא ממש רצתה לבוא, (כך עוד יסתבר לי בהמשך) אבל
גיסתה מאד לחצה עליה להגיע ולהכיר את העשייה
שלי. כשבוע לאחר אותה הרצאה היא עמדה אצלי
בפתח הדלת עם עציץ קטן ביד ובאה לעבור אצלי
תהליך אימוני.
המפגש הזה נמשך שבע שנים. כל שבוע!
לימים, היא הפכה להיות אחת המאמנות והמורות
הגדולות לכלכך הרבה אנשים.
היא החלה לעבוד יחד איתי ולהיות חלק בלתי נפרד
מכל העשייה של "עשני פשוטה," היא מנהלת ויועצת
הקורסים שלנו, היא מנחה מאמנים בעצמה וקוראים
לה אורית זמיר. בום!

מפגש עבורי איננו דומה לסתם איזשהו שיח, החלפת מידע או פגישה נעימה. מפגש הוא דלת לשתי נשמות
שאיזשהו חוט עובר ביניהן והן בנכונות להעמיק את הקשר הזה מתוך הנעה פנימית שקשה להסביר במילים.
מפגש מזמין לקשר שעניינו ומהותו הוא צמיחה משותפת. מראה מלאת הכלה, חמלה ואהבה עבור האחר
כדי שכל אחד יוכל לעשות את מסעו ולהביא ריפוי לפצעי ילדותו.
אני מדברת על היכולת להפגש באמת.
אני טוענת הרבה פעמים, שכששתי נשמות מצליחות להפגש זה נס. זה ממש נס. לא פחות מזה. כששני
אנשים מנסים ליצור מפגש, אהבה, מקום זך בתוך עצמנו, מתרחש משהו מאד גדול של ריפוי, של קדושה.
כשאני מדברת על מפגש – אני מדברת על איזשהו רצון פנימי מאד עמוק לשהות עם עוד אדם, עוד נשמה
באותו מרחב פיזי ו/או נפשי להתבונן בה לעומק ולרצות בתוכנו להתעניין בעולמה.
חשבתי על כמות הפעמים שאני יכולה לשאול אדם:
מה שלומך?
הוא עונה לי משהו… ואני ממשיכה את היום…
זה בסדר כי אנחנו צריכים גם להתנהל בעולם, אבל
אם נסתכל רגע יחד על השאלה מה שלומך? מה מצב
השלום שבך?
אז, לעיתים, כשאני יכולה לפנות מקום, זמן וכוחות לשאלה
הזו אז אני רוצה באמת להגיע למצב שאני מתמעטת אל
מול עצמי ומפנה את המיכלות שלי עבור האדם שאיתי,
ונותנת לסקרנות העצומה שבי כלפיו להיות בינינו.
וזה אומר שכדי שיתרחש מפגש, צריך תנאים בשביל
זה, למשל:
1 שקט – "כשיש שקט, ישנה התרחשות" (ה. מינטלפונקט)
אז כדי שיווצר מפגש באמת, כפי שאני תופסת מפגש, צריך מרחב שיש בו שקט, גם המרחב הפיזי אבל
עוד חשוב מזה הוא המרחב הפנימי שבתוכנו, שיש איזשהיא מרחב שמפנה את עצמו מהרעשים שלנו
ומביא אי של שקט.
2 עיניים טובות – לבוא אל מי שמולי ולהתפלל שאני אצליח להקשיב לו הקשבה שקטה. כמו למשל אם אני
אדבר אל פרח: הוא יקשיב כמו שזה, הוא לא ייעץ לי, הוא לא ישפוט אותי הוא לא ירצה לפתור לי שום
דבר. הוא יהיה בנוכחות אוהבת וחומלת כדי שאני אקלט אצלו.
3 להיות בשירות – רצון כנה להיות עבור מישהו, בשירות של מישהו אחר, ללא התחשבנות. ללא פנקסאות.
כשמתחולל מפגש, כשמסתייע דבר כזה, יש שם תמיד אלמנט של גילוי. מתגלה משהו חדש על עצמי ועל
האדם שאיתו נפגשתי.
יש איזה רטט כזה שלפעמים הוא מתבטא בדמעות
לפעמים באיזושהי תחושת התעלות
לפעמים בהרגשה שאת מתקשה להיפרד מהמפגש הזה
לעיתים, יש איזה רצון עז לתת ולהעניק מעצמך
לפעמים את רוצה לאמר הרבה מילים והן לא יוצאות לך מהפה , את נותרת "ללא מילים"
לפעמים זו הרגשה שהאישונים של מי שנפגשת איתו נשארו בלב שלך, עשו נגיעה בתוך עצמך
ליצור מפגשים מהסוג הזה זו אומנות. אומנות שיש ללמוד אותה ולהעמיק בה. זהו הבסיס לתורת חוכמת
היחסים, שעבורי היא מפתח לאושר ועושר רוחי ורוחני עצום.

 פברואר 2019

"ילדים צריכים ריחות
לגדול איתם
צריכים ריחות ללכת אחריהם
להתגעגע אליהם…" (מתוך שני ריחות הברית)
מגיל צעיר פיתחתי לי מנגנון הגנה של לברוח מהגוף.
כמו זבוב שנקלע לתוך רכב שכל חלונותיו סגורים והוא משתולל ועף מפינה לפינה אחוז טירוף, אולי יימצא לו
איזה פתח קטנטן והוא יוכל להימלט ולצאת החוצה. כשהיו עולים בי רגשות שהיה לי קשה להתמודד איתם
או קונפליקטים שאיימו עלי, הנטייה שלי היתה להינתק מן הגוף ו"ללכת למקום אחר." לא להתעסק בזה. זה
נעשה בצורה לא מודעת, אך הנתק בין הראש לרגש, בין השכל לנשמה שלי הלך ונפער.

ובמרוצת השנים
קבל צורה של מחלה.
מיום שהתחלתי לעשות עבודת צמיחה ומודעות זה השיעור שלי. להתחבר! להתחבר לעצמי ולא לעזוב את
עצמי גם כשעולים בי רגשות מאיימים. להיות אותו זבוב שגם כשיש פיסת חלון פתוחה, הוא מוצא לו פינה
בתוך חלל הרכב, מתיישב ונרגע. לא בורח. לא נמלט. ואפילו אט אט מוכן להתבונן מה קרה לו? מה הוא חש?
מה הוא מרגיש? ולמה הוא זקוק כרגע? במשך השנים למדתי שיש כל מיני דברים שמאיצים את היכולת שלי
לשוב ולהתחבר אל עצמי: טבע, התבודדות, כתיבה, נשימה, מוסיקה וריחות.
ריחות! הו! הריחות משפיעים עלי באופן נפשי. לחיים יש ריח משל עצמם, לינקות, לנעורים, להתאהבות,
למלחמה, לאובדן, לזקנה, לחברות. כל דבר מלא בריח… והריח מלא בחוויות, בפיסות עבר.
האף שלי מלא בזכרונות. מלא בילדות, בבית, בחגים וברגעי משבר. האף שלי מלא בריח של אמא ואבא וסבא
וסבתא, מלא בריח של אחיי הצעירים, של דחק ושל התרחבות. האף שלי מלא בריח של פחדים, של בהלות,
של בית ספר ושל העתיד, האף שלי מלא בריחות של אמת וזיוף, גסיסה ולידה.
האף שלי בוחר את הבחירות שלי בלי שאני ערה לזה הרבה פעמים.
אנחנו מתקרבים או מתרחקים על פי ריח מבלי לדעת את זה אפילו,
אנחנו אומרים "כן" או "לא" מתוך הריח
מתעוררים בנו רגשות שונים תחת ריחות שונים
לא סתם המילים "ריח" ו"-רוח" כלכך דומות
לכל נשמה בעולם יש ריח משלה, והריח הזה מספר את פנימיותה.
את חלומותיה, את כאביה. הריח שלה הוא הקוד הפרטי של מהותה.

"אנשי הרוח והכוהנים, העוסקים במלאכת הקודש עשו שימוש רב
בתדרי הריחות בצורות רבות ומגוונות. הידע וסודות ההשפעה של
הריחות שימשו את המנהיגות הרוחנית ואת הנביאים בהכנת העם
להתמסרות בתהליך העבודה הרוחנית, וסייעו להם להוביל את
העם למחוז חפצו…
בעבר, השתמשו הכוהנים בהשפעות של צמחים בעלי תדרי ריחות
מסויימים כמו מור, לבונה והדס בעלותם לארון הקודש. הריחות הללו
שימשו במלאכת טיהור סביבת התפילה, ליצירת קדושה והעלאת תדר
ציבור המתפללים, ולצורך הכנתם לעבודת הקודש ולחיבור לעצמי
הגבוה שלהם. הריחות יועדו ליצור שאר רוח, פתיחות וחיבור לתדר האלוהי" (שוש מניקס – מפתחת שיטת "התדר)".

אני סובלת מרגישויות יתר. כמעט לכל דבר: לריחות, לאור, למגע, לצלילים, לעומס, לרעש, לצפיפות, לבדים
על הגוף… זקוקה שהכל יהיה מאד רך ועדין אחרת התחושה היא כאילו אני תחת הפגזה. או בתוך הצפה
שאין לי אויר.
כשאני כותבת "סובלת," אני מתכוונת שזה מקשה עלי מאד להיפגש באופן בריא וספונטני עם מה שהחיים
מביאים למולי. המפגש שלי עם היומיום והקשר שלי עם מרכיבי החיים נעשה בצעדים קטנים מאד ובצורה
מדודה.
אולם, כמו לכל דבר בחיים, למטבע יש שני צדדים. איזה מזל שיש את חוק היקום הזה!
הצד המואר של הרגישויות התגלה לי במרוצת שנות עבודתי הפנימית והוא היכולת לזהות מאד מהר מה
מתרחש בתוכי ומחוצה לי. יכולת לחוות את החיים מתוך מודעות מאד מעודנת.
לכל בית שאנו גדלים בו – יש ריח משלו. בין שאנחנו מודעים לזה ובין שלא.
אני יכולה ממש עכשיו להריח את הריח של הבית של סבתא שלי מהמושב ואת הריח של סבתא שלי השניה
מבת ים, ואת הריח של הבית שאני גדלתי בו ואת הריח של הבית שעשיתי לי לעצמי ולבני בשנות התבגרותי.
והריחות האלו הם כמו עוגני חיים. משהו שאפשר לשוב אליו בתוך הגוף והנפש. הריחות האלו הם חוטים של
קשר, של מערכות יחסים שטומנים בתוכם את האפשרות להירפא.
כשאני נכנסת להתקף חזק של כאבים, אני אומרת לאמא שלי: "אמא, תוכלי לבוא אלינו ולעשות בבית ריח
של עוגת שמרים וחלות"? והיא, שתתברך, מיד נרתמת. ואיך שהריח מתחיל להתפשט בבית, משהו בלב שלי
חוזר למקומו. חוזר לגוף. מתחבר! מוכן להרגיש, להתקרב.

ריחות / לאה נאור
ְ אֶ ת הַ דּבָ רִ ים הֲ כי טוֹבִ ים
הראש שלי שוכח,
אבל מזל
האף שלי זוכר לי את הריח

ואל מקומו שואף / טוביה ריבנר
באור הכחלחל של לוכד־היתושים
פני השינה שלך
באור הכחלחל של לוכד־היתושים
פני נערה, כמעט ילדה.
ריח עורך ריח לימון וריח אינלושם.
צילי עלייך-
ושפתייך שפתי – שפה אחת
אל תרתעי, אל נא תתעוררי
איני אלא חלום

הבושם של ריקי / שלומית כהן אסיף
ריח הבושם של המורה ריקי
כמו ריח הבושם של אמא
אני עומד קרוב לריקי
הולך אחריה
ונושם את הריח
כשאמא נוסעת
ואני מתגעגע
אני רוצה לחבק את ריקי
ואת הריח
אני מתקרב ופתאום בורח

 מרץ 2019

ובכל געגוע ממתינים בדממה שישה ימי בריאה
אני ניגשת לכתוב על הגעגועים.
ואיך שהמילה הזו נפרשת לרוחבי, מתמלאות לי העיניים. הלב
מביא את עצמו קדימה והבטן מתנשפת בתוך עצמה. איך אכתוב
על מה שמעבר לשפה?
על הים הזה שעולה על גדותיו מרוב כמהון, מרוב הערבול הזה, שבין החסר לבין ההתרגשות כשזה יבוא
שוב. אולי. אולי אף פעם לא ישוב.
איך אכתוב על אחד הרגשות העוצמתיים ביותר שיש ושקבלנו, אחד הרגשות המניעים את העולם וגורמים
לו לאדם לצאת למסעותיו עד שיונח ליבו על מקומו.

עד שיברא משהו חדש מהזעזוע הזה, מהקעקוע הזה,
מן הגעגוע הזה.
החיים רצופי געגועים: לילדות, להורים, לאהובים, לחוויות, לתחושות, לזכרונות…
מבטי טובל במילותיו של רבי נחמן מברסלב, וכך הוא כותב במעשה משבעת קבצנים:
"…ויש הר, ועל ההר עומדת אבן, ומן האבן נובע מעיין.
וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב. וההר עם האבן והמעיין עומד בקצה אחד של העולם, והלב
של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב עומד כנגד המעיין, ונכסף ומשתוקק תמיד מאוד מאוד
לבוא אל המעיין בהשתוקקות גדולה מאוד מאוד, וצועק מאוד לבוא אל אותו המעיין. וגם המעיין משתוקק
אליו…"
כלכך הרבה תהיות עולות בי באשר לגעגוע… מתי הוא פרי החיים, מניע ליצירה וזיכוך ומתי הוא מבלה את
מרבית חייו בעברו ומבכה על מה שחלף ולא ישוב עוד, מתי הם מעשירים ומכים שורשים בנפש ומתי הם
מכלים אותה? האם צריך אדם להתגעגע כאילו היו הדברים נפרדים ממנו או שבעצם, הכל שמור ורשום
בתוכו, ואינו מתגעגע אלא למה שכבר יש לו.

ובכל זאת, כך או כך, תחושת הגעגוע המריץ את הנשמה לקצוות
העולם, התחושה הזו שהלב הומה, רוחש, עורג, התחושה הזו
צרובה כמו חותם בגוף.
אז למה ולמי אני מתגעגעת?
שנים ארוכות קרס ליבי מרוב געגוע לעצמי. מרוב שלא הצלחתי
להיזכר מי אני ולמה הגעתי לעולם הזה, התגעגעתי לגרעין
פנימיותי, הראשוני, ההיולי התגעגעתי לליטוף ממני. למבט מנחם.
לשקט מלא נחת רוח מעצמי
כך כתבתי לעצמי באחד משיריי:
"…כעת, נגמרה המלחמה
האם תרצי להיכנס אלי מחדש?
האם תסכימי לחגוג איתי את חיינו
בזמן המתקתק על חזי?
האם עוד אפשר לבוא אלייך?
מה את אומרת?…
"
אני מתגעגעת וכוספת ועורגת אל האלוהות. אל האחד שבכל
הדברים אל הנשגב ממני ומבינתי. אל המיסתורין הזה והרעד
הזה והקדושה הזו, אל הנשמה החופשיה, הנעה בתוך מרחבי
האור. "כל מי שנפרד ממקורו רוצה לחזור שוב ליום שבו היה
מאוחד.."
(רומי )

ש"י עגנון בסיפורו "האדונית והרוכל," כותב, לקראת סיום הסיפור שיצא הרוכל מבית האדונית החוצה לקרוא
קריאת שמע ושם צעק:
"אבי שבשמים, כמה נתרחקתי, אם איני חוזר מיד, הריני אבוד" – כמה היזכרות של הנשמה לאחדותה, לבריאתה.
יש בי חלק נפשי עמוק מאד שחש בצורה פיסית את הימצאות האלוהות בקירבי, את נוכחות האל בצעדיי.
וליבי כמה מאז ומתמיד, ובמיוחד, מאז שהחלו ידיי לכתוב את מילותיו, לקירבה ההדוקה אליו בכל רגע מקיומי.
אני מוצאת בגעגוע מקור אינסופי גם להתכלות הנפש ולרטט ייסוריה, אולם גם, ובעוצמה לא פחותה מזו, את
התכלית. את הרצון לעורר באדם את הגעגוע, שכן געגועיו הם ניצוץ נשמתו המתחיה, עוררות ליבו, מאווייו,
נגיעה עמוקה בשבירות האנושית ובאור הבלתי נדלה אשר מצוי באדם. הגעגוע הוא היללה, הזעקה, המעיים
המתהפכים, שיכולים להתמיר את עצמם ליצירה, לבריאה חדשה, להתפעמות הנפש המביעה והמתחדשת.
הגעגוע הוא מעמקי אדמת החיים מחד, ופסגות הרקיעים מאידך.
אני מתגעגעת לאהבה שמרווה את החיים.
היתה לי אהבה אחת בחיי. נדמה לי שהיא הקיפה את כל העולם. ככה גדולה היא היתה. ככה קרובה. וזכה.
לא יכולתי להיות בתוך האהבה הזו. החיים ביקשו ממני ללכת לכיוון אחר. ואלוהים שלי – גם הוא אמר את
דברו. המסע שלי המשיך. ונכנסתי למעבה היערות ונתיבי נסלל מחדש.
אבל אל האהבה הזו אני מתגעגעת תמיד. זו תמיד דלת שמסתובבת על ציר ליבי.
אני מתגעגעת לשפת אימותיי. אל הערבית הטוניסאית, והטורקית והחלבית, אל המוסיקה המסתלסלת
והפיוטית של השפה הזו. הבטן שלי כלכך מגיבה לדברי השייח' עסאן מנאסרה:
"כאשר הייתי ילד, תמיד שמעתי מסבא שלי מילים מאוד לא ברורות, היה קשה לפצח את העומק של
המילים האלה, אך בכל פעם שסבי היה אומר אותן חוויתי הרגשה שהיתה אף היא לא מובנת. הרגשתי
צמרמורת ולפעמים שמחה מבלי לדעת מה מקורה, לפעמים הייתי טועם מתיקות פנימית, שאותה היה
קשה לי להסביר באותה תקופה, כשהייתי ילד
"
הגעגוע מסיע את ליבנו לגעת ולהידבר עם ה"אין," עם "החסר," עם "הרווחים," "החורים," השתיקה הבלתי
נגמרת. והמקום הזה מאיים לטרוף אותנו עד קצותינו. אולם, אם יימצא בנו כוחות ועוז להתקרב ולגעת
במקומות הללו – טמונה לנו שם, בדיוק שם, הזמנה לתקומה מחדש. הזמנה להיוולדות מסוג אחר. לא סתם
המילה "געגוע" זועקת לנו מתוכה פעמיים "גע, גע."
"געגעי בפרחים" אמרה לי, "געגעי בם"… אולי הגעגוע הצורב הוא סוג של גאולה, אולי מרוב כאב – נעז לקפוץ
אל תוך עצמנו ולגעת בדברים שעוד אין להם כתובת."
"ובכל געגוע ממתינים בדממה שישה ימי בריאה" – כך קראתי לכותרת הפעם.
כך חשתי את ייסורי הגעגוע המתגבהים בתוך הנפש שלנו, מחוללים התמרה בתוך עצמם ומתהווים בעולם
בצורה של יצירה. של בריאה. של תרומה לאחרים. יש משהו בגעגוע עז ומענה למי או למה שלא ישוב עוד,
שמעמיד אותנו בצומת קריטית בחיינו:
או שאנחנו נשמטים מטה מטה, נכבים והולכים, דועכים אל סופנו,
או שבחסדי שמיים, תפילות והמון כח רצון אנחנו מתעלים מעליו וממנפים את הכאב הזה לבריאת עולם
משלנו. אולי לתיקון שהיה עלינו לעשות עוד קודם, אך כעת זה הפך הכרחי וקיומי עבורנו, אולי מימוש של
חלום שלנו שיכול לעשות את העולם הזה טוב יותר, אולי שינוי באורחות החיים שלנו, אולי העמקה עצומה
אל תוך עצמנו והתפתחות אישית מואצת… ועוד ועוד…
החיים הם געגוע! מעצם היותנו בני אנוש אנחנו מתגעגעים. אנחנו כמהים. נושאים ליבנו למשהו… למישהו…
והגעגוע זהו רגש יוקד, פועם וחי. הוא מכה בנו בצורה שלא ניתן להתעלם ממנו… ודוקא הבחירה להכיל את
הרגש הזה, לנשום אליו, להקשיב לו, לברוא ממנו משהו, דוקא אלו – מפחיתים אותו ומאפשרים לו ולנו לנוח.
ההבנה וההכרה בסופיותם של כל התופעות, כולל אותנו חיי בני האדם, ההכרה כי כל הזמן יהיה עלינו להיפרד:
מאהובים שלנו, מהגיל שלנו, מצורת הגוף, מבריאותו, מחוזקו, מרעיונות, מחלומות וכו׳ וכו׳…
כל אלו אינם מקלים על תחושת הגעגוע. הוא מגיע בכל עוזו, נעמד על בית החזה שלך ומקמט לך את הנשמה.
אני מצאתי שההבנות השכליות אינן מקלות, אלא דוקא העשייה. דוקא היציאה לברוא משהו מהחומר הנפשי
הזה. לעיתים, אפילו פעולה קטנה מאפשרת לגעגוע לרדת מבית החזה ולהתישב לידינו ולעשות משהו ביחד,
שהופך להיות בעל ערך ובעל חסד לעולם
.

דצמבר 2018

נשמות מבורכות,
לקראת כתיבת העלון הזה התהלכתי בראשי ימים רבים עם המילים:
אור – חושך – אור – חושך – אור
מנסה להביט בהן, להעמיק בהן, לחוש אותן בתוך הגוף שלי
לנסות לאסוף את מה שמבקש בתוכי להיאמר בענין הזה.

מה כלכך מיטלטל בתוכי הלוך ושוב בכל הנוגע לאור וחושך.
היה רגע, שזה עמד מולי בהיר:
לפני כשנה העליתי בפייסבוק איזשהוא שיר (אני לא זוכרת איזה) ואחת הקוראות שלי בחרה לשתף אותו
אצלה. ממש במקרה (והלא אין מקריות…) יצא לי להיכנס לדף שלה, להתרגש מן העובדה שהיא בחרה לשתף
שיר שלי, וגם… לקרוא תגובה אחת ממישהי שאני לא מכירה כלל: "לא סובלת אותה ולא את השירה שלה"
(התגובה נכתבה לגביי כמובן.)
כמה עולמות התרחשו בתוכי באותו הרגע:
– מה אני מרגישה אל מול המילים האלו? עלבון? כעס? צער? קבלה?
– איך אני נעצרת ומעבדת בתוכי את הרגשות
– מה המתנה שנמסרה לי הרגע (כי בתוך כל חוויה של חושך טמון אור גדול)
– האם ואיך אני בוחרת להגיב?
– ואם כן – מה תיחשב עבורי תגובה שבאה מתוך אור? מתוך ראיית הצד השני על טובו וחסדו גם אם עורר
בי רגשות כואבים?

אור וחושך, באופן העמוק והפואטי, הרוחני והבלתי נראה בעיני הבשר, הם אחד,
לא היינו יכולות לדבר על אור אילו לא היה חושך. וההפך.
אולם, לכמה רגעים, אשתמש במילה "אור" כסימבול לאיכויות הלב המיטיבות
ול"חושך" כסימבול לאיכויות פחות מיטיבות, פחות מקרבות.
האור, כמו השמחה, כמו האהבה, כמו החמלה, כמו הסליחה, שהן אבני הדרך לאנושות חדשה ובריאה, שהן
הדרך היחידה מבחינתי לחולל עבור עצמנו עולם שנעים לחיות בו, "האור" הזה, כשאנחנו חווים משהו שהוא
לא נעים לנו, הוא איכות שצריך לבחור בה! לעמול עליה!
לבקש ואף להתפלל לא פעם, לקבל עזרה כדי להתמלא באיכות האור ולפעול מתוכה. זה לא קורה מתוכנו
באופן ספונטני… ולמה? למה זה כלכך מאתגר?
מפני שאיכות האור היא כנגד כח הכבידה. מפני ש"החושך" והכעס והנקמה והקנאה עולים בנו ומנהלים
אותנו מבלי לשאול אותנו.
ה"חשכות" במובן הזה הן הישרדותיות וכשמשהו מאיים עלינו ומכאיב לנו. ה"חשיכות" ירימו ראש ראשונות.
הן יניחו ידן עלינו ועל התגובות שלנו לפני כל דבר אחר. הן ילפתו אותנו וילחשו לנו:
"את נפגעת – תפגעי בחזרה," "היא/הוא מבינים רק כשצועקים עליהם/ן," "מגיע לו/ה" , "עין תחת עין, שן
תחת שן," "שיאכלו את מה שבישלו," ועוד כהנה וכהנה…
ושם, בדיוק שם, נמסרת לנו ההזדמנות לעצור רגע. להשתהות. להמתין. לעבוד בתוך עצמנו עם הרגשות
האלו, לעבד אותם ולבסוף להתמיר אותם.
לבסוף – יהיה עלינו לשוב אל העולם, אל בני האדם, ונשגב ואצילי יהיה אם נבחר ונצליח לחזור עם יכולת
להגיב ולפעול מתוך איכות האור:
.1לראות את עצמי ואת עולמי
.2לראות את עולמו של הצד השני (ואת הילד/ה שנמצאים בתוכו/ה)
.3להתעקש לדעת בתוכנו שיש שם אדם כמוני, עם רצון לביטחון, אהבה וקבלה
.4להניח את הגבולות הפנימיים שלי בצורה מכבדת ולא אלימה
.5להיות בעמדה פנימית שאומרת: "כואב לך, גם לי כואב, בוא/י נחפש דרך ביחד שכל לב ינוח על מקומו
אור-חושך-אור-חושך-אור – זה המסע הפנימי שכל אחת ואחד מאיתנו מוזמנים לחולל בתוך עצמם/ן. ניצחון
עבורי זה בכל פעם שהצלחתי לשהות עם החושך שלי או החושך שנעמד מולי מ"בחוץ" , להתמיר אותו, ולשוב
בחזרה אל אותו אדם או סיטואציה, פועלת ומדברת מתוך אור.

חיינו עמוסי גלים הנעים בין אור לחושך ובין חושך לאור,
והלא המה שני צדדים של אותו המטבע.
אדם צומח מחשכו ומאורו והופך נוצץ יותר ומפעים יותר בעולם
אדם מתבוסס בחושך רק כדי לגלות שאור גדול מונח בתוכו
ועליו להביט פנימה
ולראות כי כל השמש
וכל הכוכבים מאירים בו כל הזמן
ומוטלת עליו הבחירה כיצד להתמיר את החושך לאור וכיצד לסייע לזולתו לעשות כן,
ניתנת לו ההזדמנות להיות הודייה מהלכת על פני האדמה
להכיר תודה על כל דבר שיש בעולמו
זוהי המלאכה האנושית שבאנו לעשות כאן:
להגביה עצמנו כאור, לנהוג בעולם כמו אור,
ולחפש אור בכל אדם, בכל מקום ובכל מצב.

"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוכו דולק נר
ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין בו נר.
וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים,
להדליקו לאבוקה גדולה
ולהאיר את העולם כולו"(הרב קוק)

אור, כמוהו כמו האהבה
כלכך הרבה נהגה בו, דובר בו, נכתב עליו
ובכל זאת, יש בנו כמיהה פנימית עזה להגיע לשעה שהכל אור

"יש שעה שהכל יושב בתוך האור,
כמו אבן חן בתוך עדי-זהב.
אפשר לחפון אור כזה,
אפשר לאכול אור כזה,
אפשר לגמוע אור כזה,
אפשר לנוע בו לאורך ולרוחב
אפשר לשקול אותו בזהב
מלא." (רחלי חלפי)