הרשמה לדיוור החודשי

סודות של הלב

הרשמה לדיוור החודשי

אוקטובר 2019

לפני חמש עשרה שנים בערך התאמנתי עם ד"ר קרול מק'קול. תהליך מסעיר ופורץ דרך של כשנה וחצי.
היא לימדה אותי כמה עקרונות נצחיים להצלחה בחיים.
אחד מהם היה: תעוזה וכנות לב עם עצמי

באחת השיחות היא אמרה לי: "אני מבקשת ממך בכל חודש לעשות פעולה אחת נועזת
פעולה אחת שעבורך היא לצאת "מאזור הנוחות," פעולה אחת שבשבילך היא לא שגרתית, לא מובנת
מאליה, פעולה שכל הפחדים שלך קמים עלייך, ו… וללכת על זה עד הסוף"
ההנחיה הזו שלה נחקקה בליבי לעד.
עם הזמן הבנתי את החוכמה האדירה שעומדת מאחוריה
הבנתי כמה שפע והתרחבות ההנחייה הזו הכניסה לחיי.

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

ספטמבר 2019

קול קורא לנדוד, לנדוד…
נגזר עלי לנדוד.
כך נגרל על ראשי כשהתגלגלתי לכאן, ילדה לבנת עיניים ובליבה
מפעמים פיוטי חיים.
כיסופי נצח למלאכי הדרכים הלא חרושות.
לאחרונה, הכתה בי ההבנה כי
עד יומי האחרון אעמוד
פשוקת ידיים

האחת – תמשכני אל הבית.
חלקת אדמה קטנה.
כמה עצי פרי.
נשמה שתצעד איתי אל סופנו
שני ספלי תה
צחוק הנכדים
תמונות באלבומים
בוקר ואז ערב

ושקט. ומנוחה. ודי. מספיק לי. אשרי וטוב לי
והשניה – לא תנום ולא תישן
"לנדוד" היא תקרא לי
"לנדוד. הלאה מכאן
הלאה ממך
מכל מה שידעת"
ושוב – תמשוך האחת
ותפציר בי להניח את שיגיונותיי
ודמיונותיי,
תפרוק את מזוודתי הלוחשת,
הכוספת אל טל הממתין לי בפסגות ההרים שאין גופי יכול להעפיל אליהם
"הנה לך כל מה שחפץ האדם
בית, ילדים, משפחה,
קיץ וסתיו והעונות
צאלון עצום בגינה
אוחז אותך בביטחה
שבי תחתיו ונוחי
הלא נדדת כלכך הרבה
לא די לך"

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

אוגוסט 2019

לידה מחדש
"צריך ללדת אותך מחדש!
לבשל בראש שלך מחשבות מסוג חדש," אמרה לי תרז, כשראתה
אותי נסה למרפסת וגרוני משתנק ומצפצף בבהלה ומנסה להכניס
אויר לנשמה שלי,
"ב-ז' באדר אהיה בת 84 והדבר שראו עיניי יותר מכל זה "בניאדמים"

שמשמידים את עצמם בכל דרך אפשרית, כל יום עוד קצת,
ואת יודעת למה הם ככה?
זה הכל מתוך שהאדם פוחד
פוחד לקום בבוקר ולהיות הוא…"
אני ניגשת לכתוב את השורות האלו בלב נרעד ונרגש. בידיעה שהחוויה שנחווית בעולמי גדולה מהאפשרות
של המילים לספר עליה, ובכל זאת, אני רוצה לנסות. לגעת ולו במעט. אני רוצה לעמוד לכמה רגעים על
המרצפת הזו שנקראת : "להיוולד מחדש"
לרקוע על השורה הזו שאומרת:
"שעם כל דלת שנסגרת במקום אחד, נפתחת דלת אחרת במקום אחר"
אני רוצה לתת במה לתקווה האנושית. שזה, בעיניי, כל שדרוש לנו בני האדם,
לדעת מעל לכל ספק שאחרי סוף באה התחלה
שאחרי מפולת – באה שוב תקומה
שאחרי מוות – יבואו שוב חיים.

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

 יולי 2019

"בלילה ההוא,
כאשר ישבתי לבדי בחצר הדוממת והתבוננתי אל הכוכבים
החלטתי בליבי – כמעט נדרתי נדר
להקדיש ערב-ערב
רגע אחד
רגע קט ויחיד ליופי הזה הזורח" (זלדה)

 

נולדתי עדינה
"כיצד יוכל גופי לרדת לשאול היומיום" שואלת רוני אדם בפתח ספר שיריה הראשון "(כאילו לא נקרע דבר)"
ואני קוראת את השורה הזו בפה פעור מרוב יופי ורהיבות
וגם שואלת איתה וגם לא יודעת לענות על השאלה הזו לגמרי. יש בי רק ענפים נרעדים שהצמחתי עם השנים,
אשר לימדו אותי מעט על איך יוכל גופי ליומיום הזה?
במשך שנים ארוכות ניסיתי להיות "כמו כולם"
צברית, עמידה, חזקה, מחוספסת משהו, זורמת בקלילות
קצת סברסית, קצת ליצ'ית,
רציתי כלכך להפסיק להיות עדינה, עד אשר באה עלי עדינותי ונטלה את כולי.
אם יש משהו שאני לא אוהבת זה שינויים.
ואם יש משהו שהחיים שלי אילצו אותי לעשות ביתר שאת – זה שינויים.
החיים הם שינוי. זאת עובדה.
עומק השינוי, גווניו, איכותו, צורתו – זה כבר ענין אישי וקארמי של כל אדם בעולם.
לא פעם בחיי חשתי שהגוף שלי מדרדר את עצמו ויוצר מציאות בעבורי. אותה מציאות שלא הצלחתי ליצור
בעצמי. לא פעם הגוף שלי מושך את עצמו להפסקת פעילות בכזו קיצוניות שמאלצת אותי לעצור הכל
ולקחת פניית פרסה.

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

 יוני 2019

החברות הכי טובות
נדמה לי שלא אגזים אם אומר, שמאז ילדותי, לא היה סיפור במקרא
שהרעיד את ליבי כמו הסיפור של "רות ונעמי"
"אל תפגעי [תפצירי] בי לעוזבך, לשוב מאחרייך
כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין
עמך עמי ואלוהייך אלוהיי.
באשר תמותי אמות ושם אקבר
כה יעשה יהוה לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך"
(רות א': 17 ,16)

עד היום, למשמע המילים האלמותיות האלו אני נאלמת דום,
אני קוראת ונותנת למילים להדהד בתוכי ולכל השאלות
שמרחפות בתודעתי כמו מעגלי שמיים:
.1האם לא היו ספקות בליבה של רות בבחירתה זו?
.2מה היה בנעמי, אילו איכויות רות חוותה ממנה, שהסכימה לעזוב הכל מאחוריה וללכת אחריה באש ובמים?
.3מה קורה בנפשה של נעמי כאשר היא עדה לנשמה שדבקה בה עד תום?
.4מה מייצר את החברות העמוקה והאמיצה הזו?
.5מה הם הדברים החשובים ביותר שאני לומדת מהסיפור של רות ונעמי?
דבריה המרשימים של רות מהדהדים עד עצם היום הזה, כ־ 3,000שנה אחרי שנאמרו! הם מעידים בבירור
על תכונה יקרת ערך — על חסד, או אהבה נאמנה. האהבה שחשה רות הייתה כה עזה וכה נאמנה שהיא
החליטה לדבוק בנעמי בכל אשר תלך. רק המוות יפריד ביניהן!

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

  מאי 2019

"הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים"
אתי,
כלכך קרובה, כלכך אנושית,
כלכך נשגבת
לו היית בין החיים, אתי, הייתי עושה
כל שביכולתי כדי להיות קרובה לרוח האל המפעמת בך, כדי ללמוד אצלך וממעיינותייך, כדי לשוחח איתך,
להינגע מן הכתר שהושם מעל ראשך, כדי ללכת אחרייך לעולם טוב ויפה ומנחם הרבה יותר. איני יודעת
איך זה קרה, אבל נחשפתי אלייך רק לפני כמה שנים, וקראתי בך כמו הלך במדבר אשר מצא מים חיים.

כל
פסקה שקראתי סמר עורי מרוב הגבהות שיכולה נשמה להגיע אליה, מרוב האצילות שפגשו עיניי ופגש ליבי
בין פסוקייך.
מהיום שהתוודעתי להוויתך ולכתבי ידייך, חשתי שנקשרה
נפשי בנפשך באיזשהו מימד ושכל אדם בעולם יכול
לשאוב ממך כוחות ותעצומות ורצון אדיר למצוא את
האל שבתוכו. יש לי הזכות להקדיש את המילים בעלון
הזה ליפי ליבך הכותב וההוגה, הלב שבחר להציל אחרים
ולא את עצמו, הלב שסיים את היומן בדמי ימיו במילים:
"הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים"
תודה על הנחמה וענפי האור שהותרת לי
משוררים כמוך לעולם אינם מתים
הם ממשיכים להתקיים בעוצמה ובפעימת רקיעים בתוך
הלבבות
באהבה ובקידת הודייה
חלי

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

 אפריל 2019

שמחת הבת
אני ילדה של אפריל. והאפריל הזה אחגוג 47אביבים שאני על
פלנטת ארץ.
חשבתי שזו הזדמנות נהדרת להכין עבורכן/ם עלון חגיגי ומיוחד.
ואכן כך עשיתי!
קראתי לנושא של העלון הזה: "שמחת הבת" והוא יעסוק ביום הולדת ונשים.
תשע כותבות, משוררות וסופרות מופלאות, שעם כל אחת יש לי חוט זהב מיוחד, כתבו גם הן, כל אחת מנקודת
מבטה ויצירתיותה, על הנושא של יומולדת ונשים.

כתבתי על האפשרות לראות ביום הזה יום חג. "ראש השנה לעצמי", חג האהבה שלי אלי ולסובביי.
חג להתחיל בו מחדש… לחתום שנה אחת ולפתוח שנה אחרת.
זו הזדמנות לריענון ושינוי והתבוננות נוספת על חיי. הזדמנות לחגוג את מה שיש ולאחל למה שהייתי עוד רוצה…
כבר שנים רבות, שלקחתי את יום ההולדת שלי כהזדמנות להעניק אהבה, לעשות מעשה קטן וטוב בעולם.
כבר שנים שהיום הזה הוא הזדמנות שלי להשפיע ולהרבות באור. כבר שנים שהיום הזה בשבילי הוא עוד
אחד מיומיום האישה אבל בצורה מכוונת יותר, חגיגית יותר, מושקעת יותר.
עם השנים התאהבתי ברשימות, עם הזמן מצאתי שיש בהן משהו שהן יעילות, מעוררות השראה ומיטיבות
מאד. אז הכנתי עבורנו 47הזדמנויות שיום ההולדת יכול להוות פלטפורמה עבורן, קרש קפיצה, טקס
והצהרת כוונות

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

 מרץ 2019

ובכל געגוע ממתינים בדממה שישה ימי בריאה
אני ניגשת לכתוב על הגעגועים.
ואיך שהמילה הזו נפרשת לרוחבי, מתמלאות לי העיניים. הלב
מביא את עצמו קדימה והבטן מתנשפת בתוך עצמה. איך אכתוב
על מה שמעבר לשפה?
על הים הזה שעולה על גדותיו מרוב כמהון, מרוב הערבול הזה, שבין החסר לבין ההתרגשות כשזה יבוא
שוב. אולי. אולי אף פעם לא ישוב.
איך אכתוב על אחד הרגשות העוצמתיים ביותר שיש ושקבלנו, אחד הרגשות המניעים את העולם וגורמים
לו לאדם לצאת למסעותיו עד שיונח ליבו על מקומו.

עד שיברא משהו חדש מהזעזוע הזה, מהקעקוע הזה,
מן הגעגוע הזה.
החיים רצופי געגועים: לילדות, להורים, לאהובים, לחוויות, לתחושות, לזכרונות…
מבטי טובל במילותיו של רבי נחמן מברסלב, וכך הוא כותב במעשה משבעת קבצנים:
"…ויש הר, ועל ההר עומדת אבן, ומן האבן נובע מעיין.
וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב. וההר עם האבן והמעיין עומד בקצה אחד של העולם, והלב
של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב עומד כנגד המעיין, ונכסף ומשתוקק תמיד מאוד מאוד
לבוא אל המעיין בהשתוקקות גדולה מאוד מאוד, וצועק מאוד לבוא אל אותו המעיין. וגם המעיין משתוקק
אליו…"
כלכך הרבה תהיות עולות בי באשר לגעגוע… מתי הוא פרי החיים, מניע ליצירה וזיכוך ומתי הוא מבלה את
מרבית חייו בעברו ומבכה על מה שחלף ולא ישוב עוד, מתי הם מעשירים ומכים שורשים בנפש ומתי הם
מכלים אותה? האם צריך אדם להתגעגע כאילו היו הדברים נפרדים ממנו או שבעצם, הכל שמור ורשום
בתוכו, ואינו מתגעגע אלא למה שכבר יש לו.

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

 פברואר 2019

"ילדים צריכים ריחות
לגדול איתם
צריכים ריחות ללכת אחריהם
להתגעגע אליהם…" (מתוך שני ריחות הברית)
מגיל צעיר פיתחתי לי מנגנון הגנה של לברוח מהגוף.
כמו זבוב שנקלע לתוך רכב שכל חלונותיו סגורים והוא משתולל ועף מפינה לפינה אחוז טירוף, אולי יימצא לו
איזה פתח קטנטן והוא יוכל להימלט ולצאת החוצה. כשהיו עולים בי רגשות שהיה לי קשה להתמודד איתם
או קונפליקטים שאיימו עלי, הנטייה שלי היתה להינתק מן הגוף ו"ללכת למקום אחר." לא להתעסק בזה. זה
נעשה בצורה לא מודעת, אך הנתק בין הראש לרגש, בין השכל לנשמה שלי הלך ונפער.

ובמרוצת השנים
קבל צורה של מחלה.
מיום שהתחלתי לעשות עבודת צמיחה ומודעות זה השיעור שלי. להתחבר! להתחבר לעצמי ולא לעזוב את
עצמי גם כשעולים בי רגשות מאיימים. להיות אותו זבוב שגם כשיש פיסת חלון פתוחה, הוא מוצא לו פינה
בתוך חלל הרכב, מתיישב ונרגע. לא בורח. לא נמלט. ואפילו אט אט מוכן להתבונן מה קרה לו? מה הוא חש?
מה הוא מרגיש? ולמה הוא זקוק כרגע? במשך השנים למדתי שיש כל מיני דברים שמאיצים את היכולת שלי
לשוב ולהתחבר אל עצמי: טבע, התבודדות, כתיבה, נשימה, מוסיקה וריחות.
ריחות! הו! הריחות משפיעים עלי באופן נפשי. לחיים יש ריח משל עצמם, לינקות, לנעורים, להתאהבות,
למלחמה, לאובדן, לזקנה, לחברות. כל דבר מלא בריח… והריח מלא בחוויות, בפיסות עבר.

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

 ינואר 2019

בית המפגש – על כוחו, עומקו ומהותו של מפגש
שלוש תמונות של מפגש:
.1לפני כשלוש שנים, אני זוכה לקבל הודעה באימייל מאחת
הקוראות שלי, שלא הכרתי קודם לכן כלל. מעולם לא קבלתי
אימייל כזה. הסקרנות מושכת אותי לפייסבוק בניסיון לפגוש את הפנים שלה. אבל אין תמונה. אף לא אחת.
אני קוראת את שורותיה ודמעותיי זולגות מעצמן. אשה חכמה ומשכילה, אשה דתייה ומיוחדת במינה (כל זה
עוד יסתבר לי מאוחר יותר).

היא כותבת לי מכתב ובו שורות נבואיות שלא פגשתי כמותן. שורות ארוכות, נרגשות, עד שאין כמעט רווח בין
המילים. בסיום האימייל היא חותמת את שמה. אני עונה לה בהודייה גדולה ולב רוטט ונרעד מאד.
חלפו השבועות ואני מכנסת סדנא בבנימינה: "אהבה וחמלה ללא תנאי."
נכנסות נשים מופלאות ומאירות פנים ולב בזו אחר זו.
לפתע נכנסת מישהי, (בעיניים שלי היא נראתה כמו מלאכית) אני מביטה בה, ואותו האימייל עם השורות
הנבואיות עולה לנגד עיניי.
אני ניגשת לחבק אותה, ופונה אליה בשקט בשמה: "תמי" נכון? זאת את?
היא נותרה פעורת פה אך שתינו ידענו היטב – בום! מפגש!

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

דצמבר 2018

נשמות מבורכות,
לקראת כתיבת העלון הזה התהלכתי בראשי ימים רבים עם המילים:
אור – חושך – אור – חושך – אור
מנסה להביט בהן, להעמיק בהן, לחוש אותן בתוך הגוף שלי
לנסות לאסוף את מה שמבקש בתוכי להיאמר בענין הזה.

מה כלכך מיטלטל בתוכי הלוך ושוב בכל הנוגע לאור וחושך.
היה רגע, שזה עמד מולי בהיר:
לפני כשנה העליתי בפייסבוק איזשהוא שיר (אני לא זוכרת איזה) ואחת הקוראות שלי בחרה לשתף אותו
אצלה. ממש במקרה (והלא אין מקריות…) יצא לי להיכנס לדף שלה, להתרגש מן העובדה שהיא בחרה לשתף
שיר שלי, וגם… לקרוא תגובה אחת ממישהי שאני לא מכירה כלל: "לא סובלת אותה ולא את השירה שלה"
(התגובה נכתבה לגביי כמובן.)
כמה עולמות התרחשו בתוכי באותו הרגע:
– מה אני מרגישה אל מול המילים האלו? עלבון? כעס? צער? קבלה?
– איך אני נעצרת ומעבדת בתוכי את הרגשות
– מה המתנה שנמסרה לי הרגע (כי בתוך כל חוויה של חושך טמון אור גדול)
– האם ואיך אני בוחרת להגיב?
– ואם כן – מה תיחשב עבורי תגובה שבאה מתוך אור? מתוך ראיית הצד השני על טובו וחסדו גם אם עורר
בי רגשות כואבים?

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי