סודות של הלב

פברואר 2020

חשבתי לעצמי שהעלון הזה יפציע אליכן/ם בע"ה ב-2.2.2020
והמספר היפה והכלכך זוגי הזה לחש לי שאכתוב עליו מעט
"אנו מסתכלים לעיניים של הצד השני, ולוקחים רגע אחד לנשום ולשמוח שאנו פה ביחד ברגע הזה בחיים"
(הדי שלייפר)

לפי גישת האימאגו, זוג אינו אלא אותם שניים העלולים להקשות זה על זה עד סיוט. ההנחה הנה כי האדם
בוחר באופן לא מודע את בן הזוג הכי לא מתאים, ועדיין בחר בו מפני שביכולתו של בן הזוג ליצור תיקון
ליחסים קודמים עם דמויות הוריות, ריפוי וצמיחה.

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

ינואר 2020

היא שיתפה אותי שהם ניסו כבר הכל ושום דבר לא עוזר, ששנים הם מתרוצצים איתו מטיפול לטיפול,
מרופא לרופא, מאבחון לאבחון ודבר לא רומז על איזושהי התקדמות. ולו הקטנה ביותר
היא בכתה בכי של חמישים ושלוש שנותיה וסיננה: "אני מרימה ידיים"
 

זה הבן שלי, את מבינה, אני נכשלתי איתו, אני אמא לא ראויה"
והבכי שטף את כל העולם שעמד סביבנו והכאב שלה פילח את ליבי, לרגע הרגשתי שהיא זו אני
ובנה זהו בני, וכמה צער נוהר בתוכנו כשהילד שלנו סובל!

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

דצמבר 2019

לפני כחודשיים הציעה לי אחת מחברות ליבי להצטרף אליה לסופ"ש באתונה. מתנה שהיא (ועוד קבוצת
בעלי עסקים מכל הארץ) קבלה ממקום עבודתה. במסגרת שנת ה"כן" שלי (מכוונות לענות הרבה יותר
"כן" על כל מיני הצעות שמגיעות אלי מאשר לאמר "לא)" לא שאלתי הרבה שאלות ואמרתי לה: "כן"

הימים רצו מעצמם ומועד הנסיעה הגיע. ארזתי מזוודה קטנה (יואוו כמה קשה לי לארוז מזוודה) והייתי
מלאה בשמחה והכרת תודה על הצעד הזה שנסתייע לי. יום לפני הנסיעה שלחה לי חברתי את כל החומרים
הכתובים לקראת הנסיעה. מפאת העומס שהייתי שרויה לא התפניתי לקרוא.
בעודנו ממתינות למסירת המזוודות בשדה התעופה – הולך הטור ומתמלא בחברי קבוצה איתם אנחנו
עומדות ליסוע ולחלוק את סוף השבוע הזה. אנשים מאד נחמדים ואיכותיים. אני נושמת נשימה עמוקה
של הכרת תודה.

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

נובמבר 2019

כשהייתי קטנה, בין יתר אהבותיי היו פתירת מבוכים. הציורים האלו בשחור לבן, שיוצאים מנקודה אחת
וצריכים להגיע לנקודת היציאה מבלי שנתקעים באמצע המבוך.
תמיד אהבתי לראות את המסלול המחפש, המתעקל, ההולך ושב על עקביו, של עט הפארקר המקסים והכתום שהיה לי אז ובעיקר את רגע היציאה שלו מהמבוך.

לא הייתי טובה בזה
זה לא הלך לי בקלות
ומרבית הפעמים זה לקח לי זמן
אבל אני זוכרת את תחושת הניצחון המתוקה והקטנה הזו שהיתה מציפה אותי
כשרגע לפני שוויתרתי, ורגע לפני שזנחתי את המבוך לאנחות
פתאום – איזושהי דרך לצאת ממנו נפתחה מול עיניי.

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

אוקטובר 2019

לפני חמש עשרה שנים בערך התאמנתי עם ד"ר קרול מק'קול. תהליך מסעיר ופורץ דרך של כשנה וחצי.
היא לימדה אותי כמה עקרונות נצחיים להצלחה בחיים.
אחד מהם היה: תעוזה וכנות לב עם עצמי
באחת השיחות היא אמרה לי: "אני מבקשת ממך בכל חודש לעשות פעולה אחת נועזת
פעולה אחת שעבורך

 היא לצאת "מאזור הנוחות," פעולה אחת שבשבילך היא לא שגרתית, לא מובנת
מאליה, פעולה שכל הפחדים שלך קמים עלייך, ו… וללכת על זה עד הסוף"
ההנחיה הזו שלה נחקקה בליבי לעד.
עם הזמן הבנתי את החוכמה האדירה שעומדת מאחוריה
הבנתי כמה שפע והתרחבות ההנחייה הזו הכניסה לחיי.

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

ספטמבר 2019

קול קורא לנדוד, לנדוד…
נגזר עלי לנדוד.
כך נגרל על ראשי כשהתגלגלתי לכאן, ילדה לבנת עיניים ובליבה
מפעמים פיוטי חיים.
כיסופי נצח למלאכי הדרכים הלא חרושות.
לאחרונה, הכתה בי ההבנה כי
עד יומי האחרון אעמוד
פשוקת ידיים

האחת – תמשכני אל הבית.
חלקת אדמה קטנה.
כמה עצי פרי.
נשמה שתצעד איתי אל סופנו
שני ספלי תה
צחוק הנכדים
תמונות באלבומים
בוקר ואז ערב

ושקט. ומנוחה. ודי. מספיק לי. אשרי וטוב לי
והשניה – לא תנום ולא תישן
"לנדוד" היא תקרא לי
"לנדוד. הלאה מכאן
הלאה ממך
מכל מה שידעת"
ושוב – תמשוך האחת
ותפציר בי להניח את שיגיונותיי
ודמיונותיי,
תפרוק את מזוודתי הלוחשת,
הכוספת אל טל הממתין לי בפסגות ההרים שאין גופי יכול להעפיל אליהם
"הנה לך כל מה שחפץ האדם
בית, ילדים, משפחה,
קיץ וסתיו והעונות
צאלון עצום בגינה
אוחז אותך בביטחה
שבי תחתיו ונוחי
הלא נדדת כלכך הרבה
לא די לך"

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

אוגוסט 2019

לידה מחדש
"צריך ללדת אותך מחדש!
לבשל בראש שלך מחשבות מסוג חדש," אמרה לי תרז, כשראתה
אותי נסה למרפסת וגרוני משתנק ומצפצף בבהלה ומנסה להכניס
אויר לנשמה שלי,
"ב-ז' באדר אהיה בת 84 והדבר שראו עיניי יותר מכל זה "בניאדמים"

שמשמידים את עצמם בכל דרך אפשרית, כל יום עוד קצת,
ואת יודעת למה הם ככה?
זה הכל מתוך שהאדם פוחד
פוחד לקום בבוקר ולהיות הוא…"
אני ניגשת לכתוב את השורות האלו בלב נרעד ונרגש. בידיעה שהחוויה שנחווית בעולמי גדולה מהאפשרות
של המילים לספר עליה, ובכל זאת, אני רוצה לנסות. לגעת ולו במעט. אני רוצה לעמוד לכמה רגעים על
המרצפת הזו שנקראת : "להיוולד מחדש"
לרקוע על השורה הזו שאומרת:
"שעם כל דלת שנסגרת במקום אחד, נפתחת דלת אחרת במקום אחר"
אני רוצה לתת במה לתקווה האנושית. שזה, בעיניי, כל שדרוש לנו בני האדם,
לדעת מעל לכל ספק שאחרי סוף באה התחלה
שאחרי מפולת – באה שוב תקומה
שאחרי מוות – יבואו שוב חיים.

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

 יולי 2019

"בלילה ההוא,
כאשר ישבתי לבדי בחצר הדוממת והתבוננתי אל הכוכבים
החלטתי בליבי – כמעט נדרתי נדר
להקדיש ערב-ערב
רגע אחד
רגע קט ויחיד ליופי הזה הזורח" (זלדה)

 

נולדתי עדינה
"כיצד יוכל גופי לרדת לשאול היומיום" שואלת רוני אדם בפתח ספר שיריה הראשון "(כאילו לא נקרע דבר)"
ואני קוראת את השורה הזו בפה פעור מרוב יופי ורהיבות
וגם שואלת איתה וגם לא יודעת לענות על השאלה הזו לגמרי. יש בי רק ענפים נרעדים שהצמחתי עם השנים,
אשר לימדו אותי מעט על איך יוכל גופי ליומיום הזה?
במשך שנים ארוכות ניסיתי להיות "כמו כולם"
צברית, עמידה, חזקה, מחוספסת משהו, זורמת בקלילות
קצת סברסית, קצת ליצ'ית,
רציתי כלכך להפסיק להיות עדינה, עד אשר באה עלי עדינותי ונטלה את כולי.
אם יש משהו שאני לא אוהבת זה שינויים.
ואם יש משהו שהחיים שלי אילצו אותי לעשות ביתר שאת – זה שינויים.
החיים הם שינוי. זאת עובדה.
עומק השינוי, גווניו, איכותו, צורתו – זה כבר ענין אישי וקארמי של כל אדם בעולם.
לא פעם בחיי חשתי שהגוף שלי מדרדר את עצמו ויוצר מציאות בעבורי. אותה מציאות שלא הצלחתי ליצור
בעצמי. לא פעם הגוף שלי מושך את עצמו להפסקת פעילות בכזו קיצוניות שמאלצת אותי לעצור הכל
ולקחת פניית פרסה.

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

 יוני 2019

החברות הכי טובות
נדמה לי שלא אגזים אם אומר, שמאז ילדותי, לא היה סיפור במקרא
שהרעיד את ליבי כמו הסיפור של "רות ונעמי"
"אל תפגעי [תפצירי] בי לעוזבך, לשוב מאחרייך
כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין
עמך עמי ואלוהייך אלוהיי.
באשר תמותי אמות ושם אקבר
כה יעשה יהוה לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך"
(רות א': 17 ,16)

עד היום, למשמע המילים האלמותיות האלו אני נאלמת דום,
אני קוראת ונותנת למילים להדהד בתוכי ולכל השאלות
שמרחפות בתודעתי כמו מעגלי שמיים:
.1האם לא היו ספקות בליבה של רות בבחירתה זו?
.2מה היה בנעמי, אילו איכויות רות חוותה ממנה, שהסכימה לעזוב הכל מאחוריה וללכת אחריה באש ובמים?
.3מה קורה בנפשה של נעמי כאשר היא עדה לנשמה שדבקה בה עד תום?
.4מה מייצר את החברות העמוקה והאמיצה הזו?
.5מה הם הדברים החשובים ביותר שאני לומדת מהסיפור של רות ונעמי?
דבריה המרשימים של רות מהדהדים עד עצם היום הזה, כ־ 3,000שנה אחרי שנאמרו! הם מעידים בבירור
על תכונה יקרת ערך — על חסד, או אהבה נאמנה. האהבה שחשה רות הייתה כה עזה וכה נאמנה שהיא
החליטה לדבוק בנעמי בכל אשר תלך. רק המוות יפריד ביניהן!

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

  מאי 2019

"הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים"
אתי,
כלכך קרובה, כלכך אנושית,
כלכך נשגבת
לו היית בין החיים, אתי, הייתי עושה
כל שביכולתי כדי להיות קרובה לרוח האל המפעמת בך, כדי ללמוד אצלך וממעיינותייך, כדי לשוחח איתך,
להינגע מן הכתר שהושם מעל ראשך, כדי ללכת אחרייך לעולם טוב ויפה ומנחם הרבה יותר. איני יודעת
איך זה קרה, אבל נחשפתי אלייך רק לפני כמה שנים, וקראתי בך כמו הלך במדבר אשר מצא מים חיים.

כל
פסקה שקראתי סמר עורי מרוב הגבהות שיכולה נשמה להגיע אליה, מרוב האצילות שפגשו עיניי ופגש ליבי
בין פסוקייך.
מהיום שהתוודעתי להוויתך ולכתבי ידייך, חשתי שנקשרה
נפשי בנפשך באיזשהו מימד ושכל אדם בעולם יכול
לשאוב ממך כוחות ותעצומות ורצון אדיר למצוא את
האל שבתוכו. יש לי הזכות להקדיש את המילים בעלון
הזה ליפי ליבך הכותב וההוגה, הלב שבחר להציל אחרים
ולא את עצמו, הלב שסיים את היומן בדמי ימיו במילים:
"הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים"
תודה על הנחמה וענפי האור שהותרת לי
משוררים כמוך לעולם אינם מתים
הם ממשיכים להתקיים בעוצמה ובפעימת רקיעים בתוך
הלבבות
באהבה ובקידת הודייה
חלי

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

 אפריל 2019

שמחת הבת
אני ילדה של אפריל. והאפריל הזה אחגוג 47אביבים שאני על
פלנטת ארץ.
חשבתי שזו הזדמנות נהדרת להכין עבורכן/ם עלון חגיגי ומיוחד.
ואכן כך עשיתי!
קראתי לנושא של העלון הזה: "שמחת הבת" והוא יעסוק ביום הולדת ונשים.
תשע כותבות, משוררות וסופרות מופלאות, שעם כל אחת יש לי חוט זהב מיוחד, כתבו גם הן, כל אחת מנקודת
מבטה ויצירתיותה, על הנושא של יומולדת ונשים.

כתבתי על האפשרות לראות ביום הזה יום חג. "ראש השנה לעצמי", חג האהבה שלי אלי ולסובביי.
חג להתחיל בו מחדש… לחתום שנה אחת ולפתוח שנה אחרת.
זו הזדמנות לריענון ושינוי והתבוננות נוספת על חיי. הזדמנות לחגוג את מה שיש ולאחל למה שהייתי עוד רוצה…
כבר שנים רבות, שלקחתי את יום ההולדת שלי כהזדמנות להעניק אהבה, לעשות מעשה קטן וטוב בעולם.
כבר שנים שהיום הזה הוא הזדמנות שלי להשפיע ולהרבות באור. כבר שנים שהיום הזה בשבילי הוא עוד
אחד מיומיום האישה אבל בצורה מכוונת יותר, חגיגית יותר, מושקעת יותר.
עם השנים התאהבתי ברשימות, עם הזמן מצאתי שיש בהן משהו שהן יעילות, מעוררות השראה ומיטיבות
מאד. אז הכנתי עבורנו 47הזדמנויות שיום ההולדת יכול להוות פלטפורמה עבורן, קרש קפיצה, טקס
והצהרת כוונות

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

 מרץ 2019

ובכל געגוע ממתינים בדממה שישה ימי בריאה
אני ניגשת לכתוב על הגעגועים.
ואיך שהמילה הזו נפרשת לרוחבי, מתמלאות לי העיניים. הלב
מביא את עצמו קדימה והבטן מתנשפת בתוך עצמה. איך אכתוב
על מה שמעבר לשפה?
על הים הזה שעולה על גדותיו מרוב כמהון, מרוב הערבול הזה, שבין החסר לבין ההתרגשות כשזה יבוא
שוב. אולי. אולי אף פעם לא ישוב.
איך אכתוב על אחד הרגשות העוצמתיים ביותר שיש ושקבלנו, אחד הרגשות המניעים את העולם וגורמים
לו לאדם לצאת למסעותיו עד שיונח ליבו על מקומו.

עד שיברא משהו חדש מהזעזוע הזה, מהקעקוע הזה,
מן הגעגוע הזה.
החיים רצופי געגועים: לילדות, להורים, לאהובים, לחוויות, לתחושות, לזכרונות…
מבטי טובל במילותיו של רבי נחמן מברסלב, וכך הוא כותב במעשה משבעת קבצנים:
"…ויש הר, ועל ההר עומדת אבן, ומן האבן נובע מעיין.
וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב. וההר עם האבן והמעיין עומד בקצה אחד של העולם, והלב
של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב עומד כנגד המעיין, ונכסף ומשתוקק תמיד מאוד מאוד
לבוא אל המעיין בהשתוקקות גדולה מאוד מאוד, וצועק מאוד לבוא אל אותו המעיין. וגם המעיין משתוקק
אליו…"
כלכך הרבה תהיות עולות בי באשר לגעגוע… מתי הוא פרי החיים, מניע ליצירה וזיכוך ומתי הוא מבלה את
מרבית חייו בעברו ומבכה על מה שחלף ולא ישוב עוד, מתי הם מעשירים ומכים שורשים בנפש ומתי הם
מכלים אותה? האם צריך אדם להתגעגע כאילו היו הדברים נפרדים ממנו או שבעצם, הכל שמור ורשום
בתוכו, ואינו מתגעגע אלא למה שכבר יש לו.

לקריאת התכנים המלאים, ניתן לקבל את העלון למייל.
לחצו להרשמה לדיוור החודשי

 פברואר 2019

"ילדים צריכים ריחות
לגדול איתם
צריכים ריחות ללכת אחריהם
להתגעגע אליהם…" (מתוך שני ריחות הברית)
מגיל צעיר פיתחתי לי מנגנון הגנה של לברוח מהגוף.
כמו זבוב שנקלע לתוך רכב שכל חלונותיו סגורים והוא משתולל ועף מפינה לפינה אחוז טירוף, אולי יימצא לו
איזה פתח קטנטן והוא יוכל להימלט ולצאת החוצה. כשהיו עולים בי רגשות שהיה לי קשה להתמודד איתם
או קונפליקטים שאיימו עלי, הנטייה שלי היתה להינתק מן הגוף ו"ללכת למקום אחר." לא להתעסק בזה. זה
נעשה בצורה לא מודעת, אך הנתק בין הראש לרגש, בין השכל לנשמה שלי הלך ונפער.

ובמרוצת השנים
קבל צורה של מחלה.
מיום שהתחלתי לעשות עבודת צמיחה ומודעות זה השיעור שלי. להתחבר! להתחבר לעצמי ולא לעזוב את
עצמי גם כשעולים בי רגשות מאיימים. להיות אותו זבוב שגם כשיש פיסת חלון פתוחה, הוא מוצא לו פינה
בתוך חלל הרכב, מתיישב ונרגע. לא בורח. לא נמלט. ואפילו אט אט מוכן להתבונן מה קרה לו? מה הוא חש?
מה הוא מרגיש? ולמה הוא זקוק כרגע? במשך השנים למדתי שיש כל מיני דברים שמאיצים את היכולת שלי
לשוב ולהתחבר אל עצמי: טבע, התבודדות, כתיבה, נשימה, מוסיקה וריחות.
ריחות! הו! הריחות משפיעים עלי באופן נפשי. לחיים יש ריח משל עצמם, לינקות, לנעורים, להתאהבות,
למלחמה, לאובדן, לזקנה, לחברות. כל דבר מלא בריח… והריח מלא בחוויות, בפיסות עבר.
האף שלי מלא בזכרונות. מלא בילדות, בבית, בחגים וברגעי משבר. האף שלי מלא בריח של אמא ואבא וסבא
וסבתא, מלא בריח של אחיי הצעירים, של דחק ושל התרחבות. האף שלי מלא בריח של פחדים, של בהלות,
של בית ספר ושל העתיד, האף שלי מלא בריחות של אמת וזיוף, גסיסה ולידה.
האף שלי בוחר את הבחירות שלי בלי שאני ערה לזה הרבה פעמים.
אנחנו מתקרבים או מתרחקים על פי ריח מבלי לדעת את זה אפילו,
אנחנו אומרים "כן" או "לא" מתוך הריח
מתעוררים בנו רגשות שונים תחת ריחות שונים
לא סתם המילים "ריח" ו"-רוח" כלכך דומות
לכל נשמה בעולם יש ריח משלה, והריח הזה מספר את פנימיותה.
את חלומותיה, את כאביה. הריח שלה הוא הקוד הפרטי של מהותה.

"אנשי הרוח והכוהנים, העוסקים במלאכת הקודש עשו שימוש רב
בתדרי הריחות בצורות רבות ומגוונות. הידע וסודות ההשפעה של
הריחות שימשו את המנהיגות הרוחנית ואת הנביאים בהכנת העם
להתמסרות בתהליך העבודה הרוחנית, וסייעו להם להוביל את
העם למחוז חפצו…
בעבר, השתמשו הכוהנים בהשפעות של צמחים בעלי תדרי ריחות
מסויימים כמו מור, לבונה והדס בעלותם לארון הקודש. הריחות הללו
שימשו במלאכת טיהור סביבת התפילה, ליצירת קדושה והעלאת תדר
ציבור המתפללים, ולצורך הכנתם לעבודת הקודש ולחיבור לעצמי
הגבוה שלהם. הריחות יועדו ליצור שאר רוח, פתיחות וחיבור לתדר האלוהי" (שוש מניקס – מפתחת שיטת "התדר)".

אני סובלת מרגישויות יתר. כמעט לכל דבר: לריחות, לאור, למגע, לצלילים, לעומס, לרעש, לצפיפות, לבדים
על הגוף… זקוקה שהכל יהיה מאד רך ועדין אחרת התחושה היא כאילו אני תחת הפגזה. או בתוך הצפה
שאין לי אויר.
כשאני כותבת "סובלת," אני מתכוונת שזה מקשה עלי מאד להיפגש באופן בריא וספונטני עם מה שהחיים
מביאים למולי. המפגש שלי עם היומיום והקשר שלי עם מרכיבי החיים נעשה בצעדים קטנים מאד ובצורה
מדודה.
אולם, כמו לכל דבר בחיים, למטבע יש שני צדדים. איזה מזל שיש את חוק היקום הזה!
הצד המואר של הרגישויות התגלה לי במרוצת שנות עבודתי הפנימית והוא היכולת לזהות מאד מהר מה
מתרחש בתוכי ומחוצה לי. יכולת לחוות את החיים מתוך מודעות מאד מעודנת.
לכל בית שאנו גדלים בו – יש ריח משלו. בין שאנחנו מודעים לזה ובין שלא.
אני יכולה ממש עכשיו להריח את הריח של הבית של סבתא שלי מהמושב ואת הריח של סבתא שלי השניה
מבת ים, ואת הריח של הבית שאני גדלתי בו ואת הריח של הבית שעשיתי לי לעצמי ולבני בשנות התבגרותי.
והריחות האלו הם כמו עוגני חיים. משהו שאפשר לשוב אליו בתוך הגוף והנפש. הריחות האלו הם חוטים של
קשר, של מערכות יחסים שטומנים בתוכם את האפשרות להירפא.
כשאני נכנסת להתקף חזק של כאבים, אני אומרת לאמא שלי: "אמא, תוכלי לבוא אלינו ולעשות בבית ריח
של עוגת שמרים וחלות"? והיא, שתתברך, מיד נרתמת. ואיך שהריח מתחיל להתפשט בבית, משהו בלב שלי
חוזר למקומו. חוזר לגוף. מתחבר! מוכן להרגיש, להתקרב.

ריחות / לאה נאור
ְ אֶ ת הַ דּבָ רִ ים הֲ כי טוֹבִ ים
הראש שלי שוכח,
אבל מזל
האף שלי זוכר לי את הריח

ואל מקומו שואף / טוביה ריבנר
באור הכחלחל של לוכד־היתושים
פני השינה שלך
באור הכחלחל של לוכד־היתושים
פני נערה, כמעט ילדה.
ריח עורך ריח לימון וריח אינלושם.
צילי עלייך-
ושפתייך שפתי – שפה אחת
אל תרתעי, אל נא תתעוררי
איני אלא חלום

הבושם של ריקי / שלומית כהן אסיף
ריח הבושם של המורה ריקי
כמו ריח הבושם של אמא
אני עומד קרוב לריקי
הולך אחריה
ונושם את הריח
כשאמא נוסעת
ואני מתגעגע
אני רוצה לחבק את ריקי
ואת הריח
אני מתקרב ופתאום בורח

 ינואר 2019

בית המפגש – על כוחו, עומקו ומהותו של מפגש
שלוש תמונות של מפגש:
1. לפני כשלוש שנים, אני זוכה לקבל הודעה באימייל מאחת
הקוראות שלי, שלא הכרתי קודם לכן כלל. מעולם לא קבלתי
אימייל כזה. הסקרנות מושכת אותי לפייסבוק בניסיון לפגוש את הפנים שלה. אבל אין תמונה. אף לא אחת.
אני קוראת את שורותיה ודמעותיי זולגות מעצמן. אשה חכמה ומשכילה, אשה דתייה ומיוחדת במינה (כל זה
עוד יסתבר לי מאוחר יותר).

היא כותבת לי מכתב ובו שורות נבואיות שלא פגשתי כמותן. שורות ארוכות, נרגשות, עד שאין כמעט רווח בין
המילים. בסיום האימייל היא חותמת את שמה. אני עונה לה בהודייה גדולה ולב רוטט ונרעד מאד.
חלפו השבועות ואני מכנסת סדנא בבנימינה: "אהבה וחמלה ללא תנאי."
נכנסות נשים מופלאות ומאירות פנים ולב בזו אחר זו.
לפתע נכנסת מישהי, (בעיניים שלי היא נראתה כמו מלאכית) אני מביטה בה, ואותו האימייל עם השורות
הנבואיות עולה לנגד עיניי.
אני ניגשת לחבק אותה, ופונה אליה בשקט בשמה: "תמי" נכון? זאת את?
היא נותרה פעורת פה אך שתינו ידענו היטב – בום! מפגש!

2. אשה יקרה, מופלאה וצעירה משאירה לי הודעה במסנג'ר באחד הימים: "תודה רבה על שיר הבוקר
שהעלית. הוא הציל אותי," אני מתחילה להתכתב איתה ותוך כמה רגעים מסתבר לי, שאנחנו מתמודדות עם
אותה מחלה, עם כל ההשלכות של זה ביומיום ובחיים בכלל. היא כותבת לי בבכי…
הלב שלי מן העבר השני מיד בוכה גם. אנחנו בוכות על כאב דומה. על אובדן דומה. על נכות דומה. אני מרגישה
בבת אחת ובלי שום הודעה מוקדמת שאנחנו שותפות גורל.
אני לא יודעת עליה כמעט דבר והתחושה שלי שגם אין לי צורך בזה. הכאב לא מאפשר לכתוב הרבה מילים,
אולם הנשמה שלה פרושה לפניי, גם הנשמה שלי עוד מעט,עם קומץ מילים, תתגלה לפניה.
אני לא נוהגת להיכנס לפרטים בנושא הזה למעט קבוצה מצומצמת מאד, אבל הנה כאן, בום! התרחש מפגש!

3. לפני 13שנים כמעט הנחיתי הרצאה בחדרה. "רוחניות מעוררת השראה" קראנו לה אז.
לאחר שהאולם התמלא והתחלתי את ההרצאה, נכנסה לה אשה שנראתה לי כמו מלאך. היא היתה לבושה
בבגדי רנטגן לבנים, עיניים גדולות מלאות עומק נראה היה שזה עתה הגיעה היישר מהעבודה שלה. היא נכנסה
קלות והתישבה בשורה האחרונה ליד גיסתה, ושהיא
לא ממש רצתה לבוא, (כך עוד יסתבר לי בהמשך) אבל
גיסתה מאד לחצה עליה להגיע ולהכיר את העשייה
שלי. כשבוע לאחר אותה הרצאה היא עמדה אצלי
בפתח הדלת עם עציץ קטן ביד ובאה לעבור אצלי
תהליך אימוני.
המפגש הזה נמשך שבע שנים. כל שבוע!
לימים, היא הפכה להיות אחת המאמנות והמורות
הגדולות לכלכך הרבה אנשים.
היא החלה לעבוד יחד איתי ולהיות חלק בלתי נפרד
מכל העשייה של "עשני פשוטה," היא מנהלת ויועצת
הקורסים שלנו, היא מנחה מאמנים בעצמה וקוראים
לה אורית זמיר. בום!

מפגש עבורי איננו דומה לסתם איזשהו שיח, החלפת מידע או פגישה נעימה. מפגש הוא דלת לשתי נשמות
שאיזשהו חוט עובר ביניהן והן בנכונות להעמיק את הקשר הזה מתוך הנעה פנימית שקשה להסביר במילים.
מפגש מזמין לקשר שעניינו ומהותו הוא צמיחה משותפת. מראה מלאת הכלה, חמלה ואהבה עבור האחר
כדי שכל אחד יוכל לעשות את מסעו ולהביא ריפוי לפצעי ילדותו.
אני מדברת על היכולת להפגש באמת.
אני טוענת הרבה פעמים, שכששתי נשמות מצליחות להפגש זה נס. זה ממש נס. לא פחות מזה. כששני
אנשים מנסים ליצור מפגש, אהבה, מקום זך בתוך עצמנו, מתרחש משהו מאד גדול של ריפוי, של קדושה.
כשאני מדברת על מפגש – אני מדברת על איזשהו רצון פנימי מאד עמוק לשהות עם עוד אדם, עוד נשמה
באותו מרחב פיזי ו/או נפשי להתבונן בה לעומק ולרצות בתוכנו להתעניין בעולמה.
חשבתי על כמות הפעמים שאני יכולה לשאול אדם:
מה שלומך?
הוא עונה לי משהו… ואני ממשיכה את היום…
זה בסדר כי אנחנו צריכים גם להתנהל בעולם, אבל
אם נסתכל רגע יחד על השאלה מה שלומך? מה מצב
השלום שבך?
אז, לעיתים, כשאני יכולה לפנות מקום, זמן וכוחות לשאלה
הזו אז אני רוצה באמת להגיע למצב שאני מתמעטת אל
מול עצמי ומפנה את המיכלות שלי עבור האדם שאיתי,
ונותנת לסקרנות העצומה שבי כלפיו להיות בינינו.
וזה אומר שכדי שיתרחש מפגש, צריך תנאים בשביל
זה, למשל:
1 שקט – "כשיש שקט, ישנה התרחשות" (ה. מינטלפונקט)
אז כדי שיווצר מפגש באמת, כפי שאני תופסת מפגש, צריך מרחב שיש בו שקט, גם המרחב הפיזי אבל
עוד חשוב מזה הוא המרחב הפנימי שבתוכנו, שיש איזשהיא מרחב שמפנה את עצמו מהרעשים שלנו
ומביא אי של שקט.
2 עיניים טובות – לבוא אל מי שמולי ולהתפלל שאני אצליח להקשיב לו הקשבה שקטה. כמו למשל אם אני
אדבר אל פרח: הוא יקשיב כמו שזה, הוא לא ייעץ לי, הוא לא ישפוט אותי הוא לא ירצה לפתור לי שום
דבר. הוא יהיה בנוכחות אוהבת וחומלת כדי שאני אקלט אצלו.
3 להיות בשירות – רצון כנה להיות עבור מישהו, בשירות של מישהו אחר, ללא התחשבנות. ללא פנקסאות.
כשמתחולל מפגש, כשמסתייע דבר כזה, יש שם תמיד אלמנט של גילוי. מתגלה משהו חדש על עצמי ועל
האדם שאיתו נפגשתי.
יש איזה רטט כזה שלפעמים הוא מתבטא בדמעות
לפעמים באיזושהי תחושת התעלות
לפעמים בהרגשה שאת מתקשה להיפרד מהמפגש הזה
לעיתים, יש איזה רצון עז לתת ולהעניק מעצמך
לפעמים את רוצה לאמר הרבה מילים והן לא יוצאות לך מהפה , את נותרת "ללא מילים"
לפעמים זו הרגשה שהאישונים של מי שנפגשת איתו נשארו בלב שלך, עשו נגיעה בתוך עצמך
ליצור מפגשים מהסוג הזה זו אומנות. אומנות שיש ללמוד אותה ולהעמיק בה. זהו הבסיס לתורת חוכמת
היחסים, שעבורי היא מפתח לאושר ועושר רוחי ורוחני עצום.

דצמבר 2018

נשמות מבורכות,
לקראת כתיבת העלון הזה התהלכתי בראשי ימים רבים עם המילים:
אור – חושך – אור – חושך – אור
מנסה להביט בהן, להעמיק בהן, לחוש אותן בתוך הגוף שלי
לנסות לאסוף את מה שמבקש בתוכי להיאמר בענין הזה.

מה כלכך מיטלטל בתוכי הלוך ושוב בכל הנוגע לאור וחושך.
היה רגע, שזה עמד מולי בהיר:
לפני כשנה העליתי בפייסבוק איזשהוא שיר (אני לא זוכרת איזה) ואחת הקוראות שלי בחרה לשתף אותו
אצלה. ממש במקרה (והלא אין מקריות…) יצא לי להיכנס לדף שלה, להתרגש מן העובדה שהיא בחרה לשתף
שיר שלי, וגם… לקרוא תגובה אחת ממישהי שאני לא מכירה כלל: "לא סובלת אותה ולא את השירה שלה"
(התגובה נכתבה לגביי כמובן.)
כמה עולמות התרחשו בתוכי באותו הרגע:
– מה אני מרגישה אל מול המילים האלו? עלבון? כעס? צער? קבלה?
– איך אני נעצרת ומעבדת בתוכי את הרגשות
– מה המתנה שנמסרה לי הרגע (כי בתוך כל חוויה של חושך טמון אור גדול)
– האם ואיך אני בוחרת להגיב?
– ואם כן – מה תיחשב עבורי תגובה שבאה מתוך אור? מתוך ראיית הצד השני על טובו וחסדו גם אם עורר
בי רגשות כואבים?

אור וחושך, באופן העמוק והפואטי, הרוחני והבלתי נראה בעיני הבשר, הם אחד,
לא היינו יכולות לדבר על אור אילו לא היה חושך. וההפך.
אולם, לכמה רגעים, אשתמש במילה "אור" כסימבול לאיכויות הלב המיטיבות
ול"חושך" כסימבול לאיכויות פחות מיטיבות, פחות מקרבות.
האור, כמו השמחה, כמו האהבה, כמו החמלה, כמו הסליחה, שהן אבני הדרך לאנושות חדשה ובריאה, שהן
הדרך היחידה מבחינתי לחולל עבור עצמנו עולם שנעים לחיות בו, "האור" הזה, כשאנחנו חווים משהו שהוא
לא נעים לנו, הוא איכות שצריך לבחור בה! לעמול עליה!
לבקש ואף להתפלל לא פעם, לקבל עזרה כדי להתמלא באיכות האור ולפעול מתוכה. זה לא קורה מתוכנו
באופן ספונטני… ולמה? למה זה כלכך מאתגר?
מפני שאיכות האור היא כנגד כח הכבידה. מפני ש"החושך" והכעס והנקמה והקנאה עולים בנו ומנהלים
אותנו מבלי לשאול אותנו.
ה"חשכות" במובן הזה הן הישרדותיות וכשמשהו מאיים עלינו ומכאיב לנו. ה"חשיכות" ירימו ראש ראשונות.
הן יניחו ידן עלינו ועל התגובות שלנו לפני כל דבר אחר. הן ילפתו אותנו וילחשו לנו:
"את נפגעת – תפגעי בחזרה," "היא/הוא מבינים רק כשצועקים עליהם/ן," "מגיע לו/ה" , "עין תחת עין, שן
תחת שן," "שיאכלו את מה שבישלו," ועוד כהנה וכהנה…
ושם, בדיוק שם, נמסרת לנו ההזדמנות לעצור רגע. להשתהות. להמתין. לעבוד בתוך עצמנו עם הרגשות
האלו, לעבד אותם ולבסוף להתמיר אותם.
לבסוף – יהיה עלינו לשוב אל העולם, אל בני האדם, ונשגב ואצילי יהיה אם נבחר ונצליח לחזור עם יכולת
להגיב ולפעול מתוך איכות האור:
.1לראות את עצמי ואת עולמי
.2לראות את עולמו של הצד השני (ואת הילד/ה שנמצאים בתוכו/ה)
.3להתעקש לדעת בתוכנו שיש שם אדם כמוני, עם רצון לביטחון, אהבה וקבלה
.4להניח את הגבולות הפנימיים שלי בצורה מכבדת ולא אלימה
.5להיות בעמדה פנימית שאומרת: "כואב לך, גם לי כואב, בוא/י נחפש דרך ביחד שכל לב ינוח על מקומו
אור-חושך-אור-חושך-אור – זה המסע הפנימי שכל אחת ואחד מאיתנו מוזמנים לחולל בתוך עצמם/ן. ניצחון
עבורי זה בכל פעם שהצלחתי לשהות עם החושך שלי או החושך שנעמד מולי מ"בחוץ" , להתמיר אותו, ולשוב
בחזרה אל אותו אדם או סיטואציה, פועלת ומדברת מתוך אור.

חיינו עמוסי גלים הנעים בין אור לחושך ובין חושך לאור,
והלא המה שני צדדים של אותו המטבע.
אדם צומח מחשכו ומאורו והופך נוצץ יותר ומפעים יותר בעולם
אדם מתבוסס בחושך רק כדי לגלות שאור גדול מונח בתוכו
ועליו להביט פנימה
ולראות כי כל השמש
וכל הכוכבים מאירים בו כל הזמן
ומוטלת עליו הבחירה כיצד להתמיר את החושך לאור וכיצד לסייע לזולתו לעשות כן,
ניתנת לו ההזדמנות להיות הודייה מהלכת על פני האדמה
להכיר תודה על כל דבר שיש בעולמו
זוהי המלאכה האנושית שבאנו לעשות כאן:
להגביה עצמנו כאור, לנהוג בעולם כמו אור,
ולחפש אור בכל אדם, בכל מקום ובכל מצב.

"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוכו דולק נר
ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין בו נר.
וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים,
להדליקו לאבוקה גדולה
ולהאיר את העולם כולו"(הרב קוק)

אור, כמוהו כמו האהבה
כלכך הרבה נהגה בו, דובר בו, נכתב עליו
ובכל זאת, יש בנו כמיהה פנימית עזה להגיע לשעה שהכל אור

"יש שעה שהכל יושב בתוך האור,
כמו אבן חן בתוך עדי-זהב.
אפשר לחפון אור כזה,
אפשר לאכול אור כזה,
אפשר לגמוע אור כזה,
אפשר לנוע בו לאורך ולרוחב
אפשר לשקול אותו בזהב
מלא." (רחלי חלפי)